ב-31 במאי 2011 הודיע שר החינוך גדעון סער, על קיצור החופש הגדול. שבוע לאחר מכן - ב-6.6.11 - הוא נסוג. המהלך הלא שקול הזה עורר תמיהה - סער עושה על הציבור הישראלי רושם של אדם סביר, בעל שיקול דעת ויכולת ניהול עצמי שאינה הולמת את המעשה הבלתי סביר הזה. התנגדות הציבור לא נלקחה בחשבון, כמו גם ההתנגדות התאגידית (הגופים הכלכליים) שראתה במעשהו של סער לא פחות מחוצפה, מהתקוממות המריונטה. אז סער יצא נחמד למורים ולמשפחות שתכננו טיול לחו"ל ונסוג מקיצור החופש הגדול, כאילו שהם היו הסיבה, ולא רק הסולם שבעזרתו ירד מהעץ. לא כולם מטומטמים וגם למטומטמים יש רגעי תבונה - איכשהו כולם הבינו מי הלחוץ והמטומטם בהתרחשויות. יש לסיפור הזה גם צד נוסף - ברוב המוסדות התורניים, החינוך הדתי העצמאי והישיבות, ממילא נגמר החופש הגדול כמה ימים לפני החינוך הממלכתי. כלומר - יש כאן צעד סמוי להדמיית המערכות אחת לשנייה. וגם, הנה לכם/ן קבוצה אחת בציבור - זו שחשובה לסער יותר מהאחרות - שקיצור החופש הגדול לא מרגיז אותה. להפך. זו לא הקריצה הראשונה של סער לחינוך העצמאי בכלל ולציונות הדתית בפרט, גם אם לאחרונה הקריצות הללו נראות כמו טיקים עצבניים. האתר הרשמי של שר החינוך גדעון סער, נפתח בציטוט מוצא מהקשרו של הרצל: "הציונות היא שובנו אל היהדות לפני שובנו אל ארץ היהודים". הרצל כיוון אל היהדות כלאום חילוני משכיל, כמובן, אבל סער סומך אולי על השעות שקיזז להם מלימודים עיוניים לטובת לימודים תורניים, ועל פרשנותם המגמתית ממילא. אצל סער עצמו לא ניתן להתבלבל בכוונת המשורר: מתחת לציטוט האמור, תמצאו תמונות מתחלפות של סער בערב הצדעה למורים (לא מורות, חו"ח) בשומרון והכפלת התקציב של הגרעינים התורניים, כמו גם כותרות באשר לחובת הנפת הדגל ושירת ההמנון בגני הילדים החל ב-1 בספטמבר. בנובמבר 2009 מינה גדעון סער את ד"ר גבי אביטל כמדען הראשי של משרד החינוך. אביטל ידוע כמי שטוען בעקביות על בסיס "מדעי" שגיוסן של בנות לצה"ל יביא להפסד במלחמה הבאה (כבר ב-2006 השבתי לו על כך במעריב, עם מעקב בבלוג ב-2010), טוען לנחיתותן הביולוגית של נשים, יוצא נגד התיאוריות המדעיות לגבי התחממות כדור הארץ ונגד תורת האבולוציה. פחות משנה מאוחר יותר פוטר גבי אביטל בבושת פנים עקב סערה ציבורית גדולה סביב התבטאויותיו. מינוי לא שקול, שעניינו היה שוב קריצה לציבור ספציפי והתעלמות מכל פקטור ציבורי או פוליטי אחר - היינו, כשל נוסף בשיקול הדעת. לצד אביטל פעל במשרד החינוך בשנים האחרונות צבי צמרת, יו"ר המזכירות הפדגוגית של המשרד, גם הוא מינוי של סער. בעודנו מתדיינים, צמרת בדרכו הביתה. לכאורה אין מדובר בכשל נוסף בשיקול הדעת של שר החינוך, כי צמרת הגיע לגיל הפרישה, אולם לא נראה שסוגיית הגיל הפריעה לסער במינוי מנכ"לו, למשל. צמרת מופרש, לאחר שמילא נאמנה את התפקיד שיועד לו (צמצום לימודי אזרחות והפיכת למעלה ממחציתם ללימודי יהדות וציונות, פיטורי יו"ר ועדת האזרחות ומינוי לאומן דתי (פרופ’ אשר כהן) לתפקיד, קיזוז לימודי עברית, מדעים ומקצועות חיוניים אחרים לטובת תגבור הלימודים הלאומיים, ועוד. גם שמשון שושני, מנכ"ל משרדו של סער, הודיע בימים האחרונים שהוא בדרך החוצה. נשאלת השאלה: מדוע שני הבכירים הקרובים כל-כך לשר עוזבים, ולמה עכשיו? אז למה דחוף לגדעון סער להתחנף לחינוך הדתי העצמאי בכלל ולציונות הדתית בפרט? ראשית, ייתכן כמובן שהתנהלותו של כבוד השר תלויה בפער שבין תדמיתו הציבורית לבין האמת: היותו, כרוב הפוליטיקאים בכלל ומימין בפרט, פקיד בינוני ונטול חזון. מאידך-גיסא, הרי שייתכן גם שהוא כפי שאתרו מעיד עליו: שתול ימני קיצוני במחנה הימין ה"ממלכתי", ילד הכאפות שמחולל את הנזקים הלאומיים עבור המחנה, במראית עין של ענייניות אינטלקטואלית וכוונה טובה. או שכל האפשרויות נכונות. בכל מקרה, השר לא השתגע, אלא עולה בי חשד שהוא זקוק לכאורה לקבוצת תמיכה והוא פשוט מארגן לעצמו אותה, על חשבוננו. סער חשוד בעיני לא מהיום, עוד מאז נזיפתו המפורסמת בח"כ ענבל גבריאלי ומינויו המאוד בעייתי כיו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה (למאמר של ד"ר אסתר הרצוג בנדון). גם התנגדותו לחקירת הממשלה על-ידי הכנסת במעשי שחיתות ותמיכתו בהאבסת אווזים לא הפכה אותו לשר השנה. אבל למה עכשיו הכל צפוף כל-כך? האם יש לו מה להסתיר? הבלוגר האמריקני ריצ’רד סילברסטיין, טוען שכן - שסער הוא הפוליטיקאי הבכיר על אודותיו התראיין העיתונאי שלום ירושלמי בערוץ 10 מספר ימים קודם לפרסום. גם News1, שמצטט את סילברסטיין, חושב כך ואף פרסם לפני כחודש ידיעה על כתבת תחקיר מביכה על אודות סער, שנגנזה בזכות קשריו של זה עם נוני מוזס. בעקבות הפוסט על סער וסיקורו בערוץ 10, נפל האתר של סילברסטיין: "ערוץ 10 בישראל שידר את אודות הפוסט שלי, וזה גרם כנראה למספר כניסות מאסיבי". בתור הדובדבן שבקצפת, יצא כתב ערוץ 2 עמית סגל (חובש כיפה סרוגה, איך לא) במאמר קוצף על סילברסטיין ועל שלום ירושלמי (שכבר שכח כנראה בעיתונות את מה שסגל כבר לא ילמד - לחבר בין העיתונאי לערכי כבוד האדם ולהפריד בין העיתונאי לנאמנותו העיוורת לקבוצת הייחוס הפוליטית שלו). אליבא דסגל, סילברסטיין (שמכונה על ידו "פנטזיונר ידוע תוצרת חוץ") פרסם פוסט "מסמר שיער ועתיר לייקים" וירושלמי ועוד כמה מעמיתיו סובלים מ"פוסט-טראומת קצב". מה שסגל לא לוקח בחשבון הוא, שהעיתונות בארץ קטנה ונכחדת ולא ממש כדאי לעשות דה-לגיטימציה לעמיתים, מה גם שאלו שיצאת להגנתם (הון שלטון?) לא ממש יהיו שם בשבילך כשתזדקק להם. אני מניחה שהוא ילמד את זה ברבות השנים, הוא עוד צעיר במקצוע. השאלה המעניינת היא, האם המתקפה המופרכת הזו מסמנת V על דברי ירושלמי וסילברסטיין. אם זה המצב, גם מיליון דגלים מונפים, שירת התקווה מהירדן לים וכל חנופה דביקה לציונות הדתית, לא יוציאו את שר החינוך, היו"ר לשעבר של הוועדה לקידום מעמד האישה, מהבְּרוֹך. עדיף לו שייצא אל העם ויספר את האמת, ויפה שעה אחת קודם. ולחברותי הפמיניסטיות שתקפו אותי בזמנו על התנגדותי המוחלטת והנחרצת להעמדתו של גבר בראש הוועדה לקידום מעמד האישה - הלוואי שאוכל לומר לכן שסוף טוב הכל טוב, וצדקתן. אני בספק. יש עקרונות ברזל שכנראה מוכיחים את עצמם במידה שאינה ניתנת לסתירה: לעולם אל תנחנה להגמון לנהל את מאבקן של אלו שהוא מייצג את דיכוין, ולו באופן סמלי. זה תמיד ייגמר רע.