המאבק החברתי היום לא צריך להיות על נדבה מבעלי ההון, שעושקים את הציבור כבר שנים ארוכות, אלא על שינוי יסודי של יחסי הכוחות בין המגזרים בארץ. המעמדות הנמוכים בארץ הולכים ונשחקים בשנים האחרונות, והיום אנחנו נמצאים בנקודת רתיחה שחייבת להוביל לשינוי מהותי במצבן של השכבות הנמוכות, שמידרדרות לעוני מחפיר ואינן מצליחות לקיים חיים נורמליים. בעלי ההון הצליחו לתמרן את המעמד הבינוני והשתיקו כל מחאה או שינוי באמצעות השליטה שלהם על מערך קבלת ההחלטות בישראל, ובאמצעות הפצה של מסרים שקריים שכביכול ייצגו אידיאולוגיות כלכליות, אבל בפועל נועדו רק לשרת את המטרות העסקיות שלהם.
הצביעות הזאת באה לידי ביטוי בקידום האג'נדה הכלכלית הליברלית שהם התאמצו להפיץ, כאשר בפועל הדמיון בין ההתנהלות שלהם לכלכלה חופשית הוא רק מקרי. בעלי ההון במשק הישראלי בעקביות ניסו להחזיק בחבל בשני צדדיו, כאשר מצד אחד הם קידמו כלכלה חופשית כשהיה להם נוח, ומצד שני חסמו כל תחרות כאשר התחרות פגעה באינטרס שלהם. בכל הנוגע לחקיקה למען זכויות עובדים, הגדלת המיסוי או מעורבות של המדינה בכלכלה, הטייקונים נאבקו וצעקו שצריך כלכלה חופשית שבה המדינה לא מתערבת, אבל כשהיו יוזמות לייצר תחרות חופשית הטייקונים סיכלו את היוזמות בשם האינטרס הלאומי, והשתמשו בעובדים שהם מעסיקים כמגן אנושי מפני רפורמות.
בעלי ההון יצרו בישראל שיח מדומה של ויכוח בין כלכלה חופשית לבין כלכלת שמאל של רווחה שבה יש פיקוח ורגולציות על הכלכלה, וזה משמש אותם כדי לתמרן ולפלג את מעמד הביניים, ולשמור על מצב שבו אין כלכלה חופשית, אבל אין גם פיקוח הולם ותקנות שיגנו על האזרחים מפני התנהלות מונופוליסטית. התוצאה היא שבארץ אין כלכלה חופשית, אבל גם אין שום מדיניות רווחה, שיכולה להבטיח רמה של רווחה בסיסית לאזרחים וצמצום פערים חברתיים, שהורסים את המרקם החברתי שיש לנו פה. התוצאה היא שבעלי ההון מצליחים לסחוט את התושבים, מבלי שיש עליהם שום פיקוח או הגבלות, בצורה כזאת שיוצרת עוני חסר-תקדים ופערים מהגדולים בעולם המערבי.
כדי לשלוט בדעת הקהל, הטייקונים עושים שימוש מניפולטיבי גם במשרדי לובי שעובדים בשבילם במוסדות השלטון, וגם באנשי תקשורת ממולחים שמפיצים את המסרים שלהם. הטייקונים עושים שימוש באופן עקבי באמירות שסותרות אחת את השנייה, ובחינה של האמירות האלה ממחישה לנו שכל מה שמניע אותם זה בצע-כסף, ולא אידיאולוגיה כלכלית כזאת או אחרת כפי שהם מציגים לציבור.
במשבר הגז הדברים בלטו במיוחד, כאשר מצד אחד בעלי ההון עשו בשם "השוק החופשי" כל מאמץ אפשרי כדי למנוע הטלת מיסים ורגולציות עליהם, אבל במקביל השתמשו בטיעונים פרוטקציוניסטיים לאומיים כדי להגן על התעשיה שלהם וקראו למנוע תחרות בדמות ייבוא הגז ממצרים. אומנם בעלי ההון במקרה הזה נכשלו ובגלל הלחץ הציבורי לא הצליחו להשיג אף אחד מהיעדים הללו, אבל אם הם היו מנצחים במאבק (הם לא היו רחוקים מכך), היה נוצר בישראל בדיוק אותו מונופול כמו בשוק החלב, שבו המחלבות הצליחו מצד אחד למנוע פיקוח על המחירים שלהן, אך מצד שני גם מנעו תחרות חופשית אמיתית.
הצביעות הזאת של בעלי ההון קיימת בכל התחומים והציבור צריך להילחם בה, כשהמטרה היא להוביל מדיניות מסוימת קבועה ולא לנהוג בדואליות שנוחה לבעלי ההון, כדי לקיים את המונופולים הנצלניים שלהם בארץ.
