נצחון החילונים, היהודים והיהדות

המחנה החילוני בישראל אינו עשוי מקשה אחת. ישעיהו ליבמן הציע להבחין בין חילוניות אוניברסלית לבין חילוניות יהודית. חילוניות אוניברסלית מאופיינת בגישה שלילית מקיפה וגורפת כלפי המסורת הדתית וערכיה. המסורת בכללותה נתפסת בעיניה כמנוגדת למערכת הערכים הליברלית הדמוקרטית. כיוון שכך, חילוניים אוניברסליים דוגלים בנטישת המסורת הדתית ושלילתה אף כבסיס תרבותי ייחודי ללאומיות ולעיצוב הזהות הקולקטיבית הישראלית. ביטוייה הקיצוניים של גישה זו הם בזרם הפוסט ציוני, הדוגל בהפיכת ישראל ממדינת לאום יהודית למדינת כל אזרחיה. על-פי תפיסה זו, להשתייכות הדתית, האתנית והלאומית במדינה זו לא תהיה שום השפעה ורלוונטיות לתכניה של הזהות הקולקטיבית הישראלית ולקביעת מדיניות ציבורית. החילוניות היהודית, לעומתה, מאופיינת בתפיסת המסורת הדתית וערכיה כחלק מהמורשת ההיסטורית והתרבותית. חילוניותה של גישה זו מתבטאת בתפיסה הרואה את הפרט והחברה חופשיים לברור ולבחור מתוך המסורת מה שמתאים להם ולהעניק פרשנויות חדשות, מודרניות וחילוניות, לערכיה השונים. גישת החילוניות היהודית היא אחת מהזהויות המשתייכת למשפחת הזהויות היהודיות ונכללת במרחב הזהות היהודית. במונחיו של אבי שגיא, גישה זו עונה על התנאי של פנייה אל העבר ואל המסורת כבסיס לכינון הזהות היהודית. אידיאולוגיה מנוסחת, שיטתית ומודעת של חילוניות אוניברסלית הלוחמת מלחמת חורמה כנגד הזהות היהודית וזיהוי מדינת ישראל כמדינה יהודית, מאפיינת רק מיעוט זעיר בקרב האליטה התרבותית, התקשורתית והאקדמית בישראל. ברמת הציבור הרחב, לעומת זאת, ציינו מספר חוקרים את התפתחותם ההדרגתית אך העקבית של תהליכי פוסט-ציוניזציה הניכרים במיוחד במחנה החילוני הליברלי בישראל. עוז אלמוג טוען שבקרב האליטה במובנה הרחב, להערכתו קבוצה המונה מעל מיליון איש, התפתחה תרבות חלופית לתרבות הציונית. תרבות זו מכונה על ידו 'האמונה הדמוקרטית' ומורכבת ממשולש ערכי חדש - קפיטליזם, דמוקרטיה וגלובליזם. במישור המעשי מתרחק מחנה זה באופן משמעותי מכל היבט מסורתי-דתי. ציבור זה אדיש למסורת הדתית במקרה הטוב, ועויין אותה במקרה הגרוע. החילוניות האוניברסלית דוגלת, עקרונית ומעשית, בהחלפתו של הקולקטיב היהודי בקולקטיב ישראלי. אהרן אמיר הביע את ביטחונו בעתיד קיומה של מדינת ישראל, אך הציב לכך תנאי מכריע וגורלי: "מדינת ישראל אין לה עתיד אלא במידה שתעבור תהליך מופלג של 'דה-יודאיזציה', שיגאל אותה מבלואי לבושה ה'אידיאוקרטי' ומדפוסי מחשבה ופעולה של 'מדינה יהודית'... לא עוד כמדינת קהילה או עדה אלא כמדינת לאום טריטוריאלית, חילונית, ודמוקרטית, כחי הנושא את עצמו, בר קיום ובר שלטון". החילוניות האוניברסלית, מערערת על עצם הצורך בקיומם ובהמשכיותם של לאום יהודי וזהות קולקטיבית יהודית. לעומת זאת, עמדותיה של הפרופסור רות גביזון מנסחת האמנה החדשה להסדרת השסע הדתי-חילוני יחד עם הרב יעקב מדן, שעליה זכו השניים בפרס קרן 'אבי-חי' בערב ראש השנה תשס"ב, וכן עמדותיה של מכללת עלמא, הן עמדות האופייניות לחילוניות יהודית. בשנת 1990 סיכמו דן הורוביץ ומשה ליסק, מהבולטים שבין הסוציולוגים בישראל, את ספרם על החברה הישראלית 'מצוקות באוטופיה' בכותרת המשנה: 'חברה בעומס יתר'. מאז ראשית שנות התשעים גבר עומס היתר בצורה דרמטית. השסעים השונים שעמדו מאז ומתמיד במוקד העומס המוטל על החברה העמיקו בצורה משמעותית. בשסע הדתי-חילוני התחולל מעבר מפוליטיקה הסדרית למשברית והוחרף עם מעצרם של רבנים גדולי תורה ורבי השפעה ופסיקות שערורייתיות של בג"צ. השסע היהודי-ערבי הוחרף לאין שיעור. השסע הפוליטי בין נצים ליונים הוחרף עם התגלות פרצופו האמיתי של תהליך השלום וקריסת הסכמי אוסלו ופסגת קמפ-דיוויד. לכך יש להוסיף את מסקנותיו של הגירוש מגוש קטיף וצפון השומרון ופוגרום עמונה וחוות גלעד. הסוגיה הכלכלית החברתית הפכה לבוערת, כפי המשתקף מגל המחאות נגד מצוקת הדיור והמחירים. התחמשותה הצפויה של אירן בנשק גרעיני והיחלשותן של ארה"ב ואירופה מעצימים גם הם את עומס היתר. עומס היתר של החברה הישראלית, מנוצל על-ידי הפלשתינים ואויבי ישראל במאבקם נגד עם ישראל ועצם קיומה של מדינת ישראל. הפלשתינים מסתייעים בחילונים האוניברסליים ובראשם השמאל הרדיקלי, התומכים בלהט משיחי בהקמת מדינה פלשתינית נוספת ביהודה ושומרון. יחדיו מלבים שותפים אלה את החשש של הציבור היהודי מפני מלחמה בכלל, ומלחמה פנימית בפרט. כמו-כן מלבה שותפות גורל זו כנגד היהדות והמדינה היהודית, את החששות ההולכים ומתגברים בציבור היהודי בישראל מפני הבעיה הדמוגרפית, והסכנה הטמונה בה בדמות מדינה דו-לאומית. כל זאת למרות שכל המומחים לתרחישי האימה האלה, הם אלו שכל התחזיות הקודמות שלהם התבדו. אימת המלחמה החיצונית והפנימית ואימת הדמוגרפיה הם שם המשחק של השמאל הרדיקלי, וכך הם מהלכים איימים על הציבור בישראל, בכל עת שהם מזהים שעת כושר לעיצוב דמותה החילונית האויניברסלית של מדינת ישראל, כשאת הקמתה של מדינה פלשתינית נוספת ביהודה ושומרון, הם מזהים כמנוף הכביר ביותר, לחיסולה הן של החילוניות היהודית ושל היהדות והזהות היהודית של מדינת ישראל. שטיפת המוח שמפעיל עלינו השמאל הרדיקלי מתבצעת באמצעות אכיפה אסטרטגית תקשורתית וחינוכית, המעלימה עובדות היסטוריות של הסכסוך הערבי-ישראלי, עובדות היסטוריות ומדיניות המלמדות על אופיים הלוחמני והאיסלאמיסטי של אויבי ישראל מפנים ומחוץ, את הסבל של מגורשי גוש קטיף וצפון השומרון, ואת העוז והגבורה וחברת המופת של ההתיישבות החלוצית הציונית ביש"ע ושל הדתיים והחרדיים על כל גווניהם. שטיפת המוח השמאלנית רדיקלית מתאפיינת בניסיון להציג עמדה אחת בלבד, מתוך מוחלטות בלתי מתפשרת, המתיימרת לחזות תהליכים מורכבים בלתי נראים מעבר לאופק, תוך שכתוב ההיסטוריה ומסע תעמולה שקרי ואנטישמי בארץ ובחו"ל. הפשע החמור ביותר שאותו מבצעים החילונים האוניברסליים ובראשם השמאל הרדיקלי, הינו העלמת הפוטנציאל המסוכן מבחינה ביטחונית של המיעוט הערבי, על-רקע הקשרים התרבותיים, הדתיים והלשוניים עם העולם הערבי בכלל, ובשל היותו חלק מהעם הפלשתיני בפרט. סמי סמוחה הבהיר כי מגמת הישראליזציה של הזהות והפוליטיקה הפלשתינית, נבלמה והתחלפה בהקצנה. בקרב רבים המזוהים עם המחנה היוני-ליברלי ועם המרכז הפוליטי בישראל ניכרו בשנים האחרונות נימות של אכזבה וייאוש מהתהליכים שעוברים על הנהגתו של המיעוט הערבי. התפכחות זו מאשליית השלום, מתבטאת במקרה הטוב בקריאה לערוך דיון עמוק ורציני בעקבות החשיפה של הרצון לביטול המדינה היהודית. בהקשר הרחב יותר ניכרת עלייה דרמטית ורחבת היקף בתפיסת המיעוט הערבי כגייס חמישי מסוכן וכמי שמשמש רכיב בתנועת המלקחיים הפלשתינית שתכליתה לחסל את המדינה היהודית. ירון לונדון ודן מרגלית העלו את האפשרות שמדינת ישראל תצטרך לנקוט צעדים של דמוקרטיה מתגוננת במצב חירום. זוהי היום מוסכמה חברתית שרוב הציבור מקבל אותה וערוך נפשית ורוחנית לקדם אותה. בשיח הציבורי בקרב הרוב היהודי ניכרת מודעות הולכת וגוברת לדפוסי פעולה הנתפסים כניסיון לקעקע את מדינת ישראל כמדינה יהודית. מתעצמת ההיערכות החברתית והפוליטית הנחושה בכדי לנצח את האיום הזה. לתחושות האיום בקרב הרוב היהודי יש השפעה חיובית על השסעים הפנימיים בחברה היהודית, כיוון שהן מהוות מכנה משותף לכל הקבוצות. השמאל הרדיקלי עדיין חותר כחתרן בלתי נלאה ונמצא בדרכו אל מצב פוסט-ציוני. אך מאידך-גיסא, האיום הקיומי המסלים והולך על מדינת ישראל מצד הערבים שבתוכה ומסביבה, ושותפיהם בשמאל הרדיקלי החובר לגרועים שבשונאי ישראל, מחזיר את המדינה וגם את החילונים היהודים אל הרחם הציוני והיהודי ומלחמת התרבות מוכרעת לטובת הצדקת שימורה של ישראל כמדינת לאום של העם היהודי.