מחאת הדיור צוברת תאוצה. הפערים החברתיים, שרק הולכים וגדלים, הם אלה שמזינים אותה. כמו אש בשדה-קוצים היא מתפשטת על פני הארץ כולה. הניצוץ שהודלק באוהל המחאה של שדרות רוטשילד עבר לירושלים, ומשם התפשט גם לבאר-שבע, לרמת-גן, לכפר סבא, להרצליה, לנהריה ולקריית-שמונה. על-פי כל התחזיות, אין זה סוף-פסוק ועדיין צפויים בדרך אוהלי-מחאה רבים נוספים.
למחאת הדיור הנוכחית יש, כפי שמסתבר, היסטוריה ארוכה. אחרי מהומות ואדי סאליב והפנתרים השחורים של המאה החולפת, הקים בקיץ 2002 ישראל טוויטו - נכה שפונה מביתו שבגבעת שמואל - מאהל בכיכר המדינה המפונקת של תל אביב. יחד עם עשרות מחוסרי-דיור כמוהו, הוא הסב, באישון-לילה, את שמה ל"כיכר הלחם". הייתה זו מחאה גלויה על הקיצוצים בתקציבי הרווחה שהנהיגה אז הממשלה. בעלי הקרקע בכיכר ניהלו נגדו מאבק משפטי, במטרה לפנותו מהשטח שאליו פלש, ובאוקטובר 2003 פונתה הכיכר בצו של עיריית תל אביב.
אז והיום לאחר שפונה מהכיכר התל אביבית, העתיק טוויטו את מקום-מושבו אל מול קריית הממשלה בירושלים. שם הוא פגש את ויקי כנפו המיתולוגית והקים יחד איתה את מפלגת המחאה "לחם", שממנה פרשה מאוחר יותר. בדצמבר 2004 פונה טוויטו גם מירושלים. המפלגה שהקים התמודדה, אומנם, בבחירות לכנסת ה-17, אך לא עברה את אחוז החסימה. זמן קצר לאחר מכן נפטר הפעיל החברתי טוויטו מדום-לב.
את מה שניסה לעשות, בשעתו, טוויטו, בממדים קטנים, עושה היום, בהצלחה מרובה ובממדי-שיא, הסטודנטית דפני ליף, יוזמת ומנהלת מחאת הדיור של שדרות רוטשילד בתל אביב. חרף מגוריה בכפר שמריהו, שכונת השמנא והסלתא של ישראל, לא נרתעת הצעירה הנמרצת מלעמוד בראש מאבק המחאה - הפעם של סטודנטים, שאמנם אינם חסרי בית, אבל שנאלצים, בשל מצוקת הדיור הגדולה ותעריפי השכירות הגבוהים, להמשיך ולהתגורר בבתי הוריהם. מסתבר שהאלטרנטיבה, של מגורים בפריפריה, גם היא אינה מבשרת טובות.
בהבדל משמעותי מתקופתו של טוויטו, יש הפעם לתנועת המחאה פוטנציאל של ממש להצליח. המדובר לא רק בגל מתעצם של תומכים במאבק, אלא גם בחשש מוצדק של ראשי המדינה מגורלם הפוליטי בבחירות הבאות. לא בכדי היטיב
כרמל שאמה, יו"ר ועדת הכלכלה של הכנסת, לבטא את מצוקת הדיור כ"מצוקה של כולם". הוא ציין בתוך כך את החובה והאחריות להציב לה פתרונות מהירים, שאם לא כן, "או שהמחירים ירדו, או שהממשלה היא זו שתרד". מן הסתם גם לא יימצא הפעם מי שיעז לפנות את ה"פולשים" לשטחים הציבוריים באמצעות צווים של בית המשפט, וטוב שכך.
