יותר מדי פעמים יוצא לי לקרוא גזרי דין, המתחילים בתיאור חומרת מעשיו של הנאשם - ומסתיימים באבל ואבל ואבל, המוליכים לעונש קל עד מגוחך. ישראל רחמנים בני רחמנים הם, ודומה ששופטי ישראל נטלו תשעה מתוך עשרה קבין של רחמנות שירדו לעולם, והתוצאה היא עונשים שאינם עומדים בשום יחס לחומרת המעשים בכלל ולמידת הפגיעה בקורבנות בפרט.
דומה, שרוב שופטי ישראל שוכחים ש"כל שנעשה רחמן על האכזרים, לסוף נעשה אכזר על רחמנים", כדברי ר' אלעזר במדרש תנחומא. וליתר דיוק: מי שמרחם על האכזרים בחורצו את דינם, מן ההכרח שהוא מתאכזר כלפי קורבנותיהם, המצפים לקבל קורטוב של נחמה במיצוי הדין עם מי שפגעו בהם, ונאלצים לראותם יוצאים בעונשים שאינם מתקרבים לתקרה הקבועה בחוק.
גזר דינו של השופט אברהם היימן בנוגע לשני נוכלי הפונזי שרימו את קורבנותיהם במיליוני שקלים, מהווה דוגמה הפוכה שמן הראוי ללמוד ממנה. בלשון חדה, חריפה ולעיתים גם נוגעת ללב, קבע היימן: אין מקום לרחם על מי שפעל באכזריות קרת-לב כלפי מי ששמו בו את מבטחו; ואין מקום להתחשב במי שיצר סחבת מכוונת, הכריח את הקורבנות לחיות מחדש את סיוטיהם ואז הטיח בהם האשמות שווא.
"אין לרחם עליהם ולו בשמץ" וכך אומר היימן על בקשת הרחמים של בועז חכים וציון בבא: "בטיעוניהם לעונש ביקשו הנאשמים הן באמצעות באי-כוחם כמו גם באופן ישיר, רחמים. שמעתי דבריהם וחזיתי בדמעותיהם. לא התעלמתי כדרך ונוהג בתי המשפט לנקוט גם במידת הרחמים כשזו נדרשת.
"אלא שאף כי שקלתי תחינת השניים לרחמים, הרי בסופו של יום אין בליבי כל רחמים כלפי שניים אלה. אני דוחה טענותיהם כי נגרם להם נזק וכי הפסידו כספים. ספק רב בעיני אם אכן הפסידו השניים כל כספיהם, אך גם אם יש בכך דבר, עדיין אני סבור כי דמעותיהם הם דמעות תנין וזעקתם היא זעקת הקוזק הנגזל.
"אין לרחם עליהם ולו בשמץ. שכן אם ארחם עליהם אמָצא מתאכזר לאומללים הרבים שחייהם נהרסו בעקבות מעשי הנוכלות, המירמה, השקר והגניבה של השניים. על מי ארחם - על שני חמסנים אלה או על האלמנה האומללה, השוטר המסכן שאיבד עולמו משפחתו, בריאותו, כספו ובטחונו הכלכלי בגיל מבוגר? או על בחור צעיר שזכה במפעל הגרלה וחשב לעצמו כי עתידו מובטח, עד כי בא חכים וגזל כספו? אני מוצא עצמי מרחם על הקורבנות ולא על חמסניהם".
הנאשמים והסניגורים חלו, והדיונים נדחו ואילו על אופן ניהול המשפט, אומר היימן: "כאמור, שניים אלה ניהלו המשפט עד תום. בדרכים לא דרכים עלה בידם לדחוק הקץ למשך כחמש שנים. כל המאמצים שנעשו על-מנת לצמצם ההליך ולקצר המשפט עלו בתוהו. במשפט זה היו עשרים דחיות דיון, רובם בעטיים של הנאשם או באי-כוחם. רבים מהדחיות היו משום מחלות שונות שחלו הנאשמים או באי-כוחם. ברור היה במהלך המשפט, כי ביטול יום דיון שנקבע מראש למשפט משמעו דחיית המשפט בחודשים לא מעטים, שהרי מצוקת הזמן השיפוטי ידועה לכל.
"הנאשמים עמדו בעקשנות רבה ובתוקף להעלות לדוכן העדים מסכת שלמה של אומללים שכספיהם נגזלו. לא זו אף זו, הטיחו בקורבנות האשם לכך שכספם נגזל. טענו כלפיהם כי הם רודפי בצע וכי הרווח הקל הוא שמשך אותם. טענו כי לא זו בלבד שלא הפסידו כספיהם אלא מכספי התשואה 'הריבית' כלשונם הרוויחו ולא הפסידו וכיוצא באלה טענות מקוממות ביותר.
"מילה אחת לא נשמעה אודות חרטה כנה, אודות ההזדהות עם הקורבן והבנת מצבו הקשה. אף לא מילה אחת של אמפטיה לאומללים. לשיטתי, בה אני הולך בגזירת הדין, חלק ניכר מהעוקץ שבענישה הפלילית ניטל עת מביע הנאשם חרטה כנה ואמיתית. חרטה כנה יש בה מידה רבה של סיפוק ההליך הפלילי. דברים אלה נכונים ככל שבחרטה כנה ולא מן השפה אל החוץ, מדובר. כאן לא שמעתי מילת חרטה אמיתית. כל ששמעתי הן טענות כלפי הקורבנות האומללים. אכן, בעת הטיעונים לעונש השמיעו השניים מילת חרטה – כאמור איני מקבלן, איני מאמין להם וממילא באו מאוחר מדי".
לטיפולה של לשכת עורכי הדין במאמר מוסגר נציין, כי ללשכת עורכי הדין אסור לעבור לסדר היום על דברים אלו של היימן. גם סניגורים הפועלים כמיטב יכולתם למעם לקוחותיהם, אל להם לעבור גבולות של הגינות ומוסר אנושיים בסיסיים. אל להם להסכים לכל דרישה או טקטיקה של לקוחותיהם. ואם הם עושים זאת רק למען שכר הטירחה - אין מקומם בשורות מי שחייבים להיות גם פקידי בית המשפט.
נחזור לעניין העיקרי. למרות שהיימן הוא רק שופט שלום בראשון לציון, כדאי מאוד שכל 600 חבריו לשיפוט יקראו את גזר דינו ויפנימו את המסרים העולים ממנו. העבריין המצוי בישראל של שנת 2011 אומר לעצמו: קודם כל, יש סיכוי די קטן שבכלל אתפס. הסיכוי שאעמוד לדין קטן עוד יותר. הסיכוי שהמשפט יתנהל בתוך זמן סביר - קטן עוד יותר. הסיכוי שאקבל עונש חמור - קטן עוד יותר. כאשר משקללים את כל ה"קטן עוד יותר" הללו, מקבלים מציאות בה הרבה יותר כדאי לחטוא מאשר להירתע.
השופטים אינם יכולים לצאת לרחובות במקום השוטרים ואינם יכולים להעמיד לדין במקום הפרקליטות. הם יכולים לעשות שני דברים: לנהל את המשפטים ביעילות - וזה לא תלוי רק בהם; ולהעניש בצורה שתרתיע - וזה תלוי רק בהם. אברהם היימן ראוי למלוא המחמאות על דבריו ויותר מכך על מעשיו. אם יהיו יותר שופטים כאלו ויותר פסקי דין כאלו, בסופו של יום - נצטרך פחות פסקי דין כאלו.
