הציונות האשכנזית היא ייבוא של תורת הקולוניאליזם האירופי במלבוש יהודי, הגשמת חלומותיהם של גדולי האנטישמים לאירופה נקייה מכוזרו-אשכנזים על-ידי שליחתם לאוריינט לשמש כצלבנים החדשים שיגשימו עבור אירופה את מה שהצלבנים נכשלו בו כישלון חרוץ. השימוש הדמגוגי להסוואת מצב היסטורי נתון תוך הגחכה של מושגים ומתן פרשנות הפוכה ומטעה כדי שלא להתמודד עם העיקר.
לכן מן הראוי לציין שהשימוש במושג "מזרחי" בהקשר הפוליטי הנתון אין לו את המשמעות הגיאוגרפית גרידא אלא משמעות פוליטית-היסטורית בהקשר של יהודים שחיים באזור הידוע כמזרח התיכון, כמו גם שהשימוש במושג "ספרדים" אין כוונתו ליהודים בעלי דרכון ספרדי אלא ליהודים שבמידה רבה מיוחסים ליהודים שחיו בספרד עד לגירוש של 1492, ומרביתם אף שימרו את השפה הספרדית ואורח החיים שהיה נהוג בספרד.
לכאורה שני קולקטיבים ציבוריים שונים, אלו דוברי ערבית ואלו דוברי ספרדית, אך בעלי מכנה משותף היסטורי עתיק המאחד אותם מאז ימי אברהם אבינו ועד לחורבן בית שני שבו נפרדה הדרך באופן זמני עד לאיחוד המחודש בעטייה של הציונות האשכנזית שכפתה עלינו מצב חדש הר כגיגית. מנגד, הציבור המוכר כאשכנזים ובכינוים המתוקן והנכון יותר היסטורית - "כוזרו-אשכנזים", והמייחסים לעצמם שייכות לאותו עם מדומיין לו הם קוראים "העם היהודי", אך אליה וקוץ בה, כי העובדה שהם מייחסים לעצמם שייכות ומהות יהודית במשמעות של ההמשכיות ההיסטורית ליהודי בית שני ולדורות של חיים יהודיים במזרח התיכון, נתקלת בבעייתיות של חוסר עובדות היסטוריות מספקות בדבר קיומו של קשר זה.
המידע הראשוני הרלוונטי בדבר קיומן של קהילות "יהודיות" משמעותיות באירופה המזרחית - רוסיה, רומניה, הונגריה ופולין, ארבע ארצות בהן התרכזו כ-80 אחוז מ"יהודי" העולם - ראשיתו בסביבות המאה ה-12, בו-זמנית לתקופת נפילתה של הממלכה הכוזרית שייהדה את עצמה ולאחר נפילת הממלכה מרבית אנשיה נדדו צפונה ומערבה לאותן ארבע ארצות - רוסיה, רומניה, הונגריה ופולין - והקימו בהן קהילות-ענק שייחסו לעצמן זהות יהודית סובוטניקית ואוסטיודית.
בכל הממצאים העובדתיים ההיסטוריים אין עדות לנסיבות קיומה או לקיומה של הגירה משמעותית או סמי-משמעותית היכולה לתת משקל מסוים לטענה שקהילות "יהודיות" אלו מיוחסות לאיזושהי הגליה של יהודי בית שני, מה גם שהמפגש הפיזי בין אותם "יהודי" ארצות הכפור עם יהודי המזרח התיכון הספרדו-מזרחים היה מלווה בעוינות הדדית ובחוסר סובלנות שלא ניתן להסבירו על-רקע הנתק ההיסטורי והגיאוגרפי המיוחס.
יוצא מכך, שכאשר מדובר במאבק המזרחי, נזכור תמיד שמדובר במאבק לאומי בין שני עמים שונים - עם האמת היהודי ועם הזיוף הכוזרו-אשכנזי. כל מאבק המגדיר עצמו כמאבק חברתי-כלכלי או שוויוני, הוא למעשה זריית חול בעיניים, מאבק חסר כל סיכוי המגובה על-ידי אלו שכל מטרתם היא הנצחת המצב הקיים והעמקת הפערים בין יוצאי ה"מערב" האירופי לבין שוכני המערות.
