"זה כמו במשחק כדורגל, כאשר אתה בפיגור 3:0 ועושה גליץ' לרגליים ומקבל כרטיס אדום", אמר אחד הנוכחים במשפט אולמרט. "בכדורגל קוראים לזה עבירה של תסכול". בפעם הראשונה ב-22 ימי עדותו נדמה היה (ה', 21.7.11), כי אהוד אולמרט איבד כמה פעמים את שליטתו העצמית. הוא דפק על דוכן העדים, צעק על התובע אורי קורב והעליב אותו אישית, נופף באצבעו כלפי קורב בתנועה מאיימת, וירה גם על מי שהיה חשב משרד התמ"ת, דן מרינוב, והממונה על השכר באוצר, אילן לוין - שהעזו להעיד נגדו. נקודת השפל הגיעה כאשר אולמרט כינה את סוכן הנסיעות מיקי אזולאי "שרץ" ולא חזר בו, למרות שהיה ברור שהשופטים אינם מוכנים לשמוע לשון כזו. כבר היו לאולמרט כמה התפרצויות, אבל הן לא היו בתדירות כזו ובעוצמה כזו. הוא הרים את קולו כאשר קורב לחץ עליו שוב ושוב, ונמאס לו לחזור על תשובותיו. את זה אפשר היה להבין, שכן גם מספסלי הקהל לא תמיד ניתן היה להבין מדוע קורב חוזר עד לעייפה על אותן שאלות. לא הפעם. אולי מדובר בעייפות ומתח מצטברים אחרי קרוב ל-150 שעות של עדות, אשר הוא מתעקש לעמוד על רגליו לאורך כל היום. דווקא כאשר הסוף נראה לעין - העדות תסתיים בכל מחיר ב-24.7 - קשה יותר לשמור על הסבלנות והרוגע. ואולי הסיבה עמוקה יותר: אולי אולמרט מודע לכך שהחקירה הנגדית מעמידה בספק רב את גירסתו, כאשר קורב טוחן עד דק כל פרט ותת-פרט הקשור בפרשת ראשונטורס. מבחינה רטורית, אולמרט של היום ה-22 אינו שונה משל היום הראשון. הוא מדבר ברהיטות ובאריכות, תוך הפגנת ביטחון עצמי רב. אך נראה שאותן התפרצויות מגלות את הלחץ בו הוא נתון, ואשר הולך וגובר ככל שהחקירה הנגדית נמשכת. נותרו עוד יומיים.