בלי בושה

כותרת משנה בידיעה של כותב שורות אלו השבוע: "14 שנים לאחר קבלת התמ"א, 11 שנים לאחר הגשת התביעה ו-8 שנים לאחר הגשת הערעור - פוסק בית המשפט העליון: ועדת ערר מחוזית תדון בתביעת העירייה לפיצוי של 150 מיליון דולר". מדובר בתביעתה של עיריית חולון לפיצוי על הנזקים שנגרמו לה לטענתה בשל פרויקט נתב"ג 2000. שלא תבינו לא נכון: אין המדובר אפילו בהתחלה של הכרעה בתביעה לגופה, אלא רק בפסיקה מיהו הגוף שידון בתביעה. לכן, סביר להניח שפסק דין סופי יהיה אולי בעוד עשר שנים. לחרפה הזאת אחראית השופטת בדימוס איילה פרוקצ'יה, שכבר עמדתי על האיטיות המשוועת שבפסיקתה ועל כך שהיא כנראה לא יודעת לכתוב פחות מ-30 עמודים. לא רק פסקי דין שלה עיכבה פרוקצ'יה בשנים רבות. בשבועות האחרונים התפרסמו כמה וכמה פסקי דין שכתב השופט חנן מלצר בתיקים בני שלוש שנים ויותר. מלצר הוא אחד השופטים היותר יעילים בעליון, ולכן ברור שהעיכוב נבע מכך שפרוקצ'יה הייתה צריכה את הזמן הזה כדי להוסיף בכולם שתי מילים: "אני מסכימה". המרגיז ביותר בכל הסיפור הזה הוא, שהדברים נעשים ללא שמץ של בושה. פרוקצ'יה לא טרחה להסביר, באף אחד מפסקי הדין שסחבה לאורך שנים, מה קרה. למותר לציין שהיא לא טרחה להתנצל בפני הצדדים. השבוע הסתיימו שלושת החודשים בהם יכלה פרוקצ'יה לפרסם פסקי דין, וטוב שכך.

אילן בן-דב, בעל השליטה בחברת טאו, המציע למשקיעים באג"ח של החברה לקבל אולי רבע מכספם, בונה ארמון בכפר שמריהו ב-70 מיליון שקל. זה חוקי לגמרי, אבל מסריח עד לב השמים מחוסר בושה. זה חוקי, כי עיקרון יסוד בדיני החברות הוא מסך ההתאגדות: החברה היא ישות משפטית בפני עצמה, הנפרדת מבעלי מניותיה. יש מקרים של הרמת המסך, אבל לא נדון בהם כאן וברור גם שלא זה המקרה. אז למה זה מסריח? משום שבן-דב מחזיק ב-70% ממניות טאו. הוא לא סתם בעלים ואפילו לא סתם בעל שליטה; במידה רבה, הוא החברה. המשקיעים שקנו את האג"ח של טאו, עשו זאת משום שנתנו אמון בבן-דב אישית. אני מוכן להתערב שרובם לא ידעו מיהו המנכ"ל או מה בדיוק עושה החברה, אבל את שמו של בן-דב - כיום בעל השליטה בפרטנר - הם הכירו היטב. במצב הזה, מותר לצפות שבן-דב לא יסתתר מאחורי מסך ההתאגדות וישלח את ידו עמוק לתוך כיסו הפרטי. ואם זה אומר שמשפחתו תיאלץ להסתפק בינתיים במשהו פחות מנקר עיניים מאשר ארמון בכפר שמריהו - ותהיו בטוחים שלא תראו אותם באוהל בשדרות רוטשילד - זה ממש לא נורא.

נפתח הרחק מעבר לים. ב-2 באוגוסט תגיע ארה"ב לתקרת החוב שלה, או במילים פשוטות יותר - לקצה מסגרת משיכת היתר. מאותו יום, היא לא תוכל לפרוע חובות, לראשונה בתולדותיה. הדבר יגרום למשבר עולמי, שיגרום לזה של 2008 להיראות כמו יום כיף. למרות שיש רק עוד 11 ימים, ממשל אובמה הדמוקרטי והקונגרס הרפובליקני לא מצליחים להגיע להסכמה. לכולם ברור שחייב להיות הסכם, לכולם ברור שבסופו של דבר - ומן הסתם מתישהו ב-1 באוגוסט לקראת חצות - יהיה הסכם. אז למה הם מתקוטטים? כי זה מה שעושים פוליטיקאים, כי הרי המילה "מפלגה" באה מהשורש "להתפלג". כי כולם רוצים לזכות בעוד כמה דקות בטלוויזיה ובעוד כמה כותרות בעיתון. והכי חשוב: כי לאיש מהם אין טיפה של בושה אל מול בוחריו, אזרחיו והעולם כולו.

קחו את הקטע הקודם, החליפו את השם אילן בן-דב בשם יצחק תשובה ואת השם טאו בדלק נדל"ן - ותקבלו את אותו סיפור. במקרה של תשובה, חוסר הבושה שולח זרועות הן למישור העסקי והן למישור הפרטי. חברת דלק נדל"ן של תשובה (55% בבעלותו) אינה מסוגלת לפרוע את חובותיה למחזיקי האג"ח, ולראשונה בקריירה העסקית שלו עומד תשובה להציע הסדר חוב. ממש באותם ימים, הוא מגייס מן הציבור 300 מיליון שקל בהנפקת אג"ח של קבוצת דלק. וזה אותו תשובה שרק לפני חודש ערך לבנו חתונה בהוצאה של 7 מיליון שקל. שוב: מדובר באיש עסקים דומיננטי ביותר, ששמו הוא הגורם המרכזי לאמון שהציבור נתן בו. אבל לזכותו אפשר לומר, שמי שאשם באמת הוא הציבור - דהיינו המשקיעים המוסדיים מרובי האינטרסים - אשר מוכנים להמשיך ולתת לו את הכסף של כולנו. עובדה: הביקושים באותה הנפקה הגיעו ל-500 מיליון שקל. כלומר: הציבור ממש מתחנן שתשובה יקח שוב את כספו. אז מי שבאמת צריך להתבייש הוא המנהלים של אותם גופים מוסדיים.

בפברואר השנה קבע בית המשפט העליון, כי על משרד הבריאות להחליף ב-1 בספטמבר את חברת נטל"י במתן שירותי הבריאות בבתי הספר. אז קבע. השבוע התברר, כי חודש וחצי לפני המועד שקבע בית המשפט, עוד אין מכרז ועוד אין אפילו החלטה מתי לפרסמו. בלי שמץ של בושה, באה המדינה לבית המשפט העליון והודיעה: אנחנו צריכים עוד זמן, ולכן אנחנו רוצים שנטל"י תמשיך להעניק את השירות בכל שנת הלימודים הבאה - בניגוד מוחלט לפסק הדין שלכם. בית המשפט הסכים לתת למדינה רק עוד ארבעה חודשים, אבל יש לי תחושה שבתום תקופה זו שוב נשמע את אותה בקשה חוצפנית. אני מציע למבקר המדינה לבדוק מה קורה כאן: סתם חוסר יעילות, או שמא משהו הרבה יותר גרוע.

מסתבר שתכונות עוברות במשפחה לא רק כלפי מטה (לילדים) אלא גם הצידה (לבני זוג). ראו את אהוד ברק, המיליונר הנהנתן ממגדלי אקירוב: אשתו הראשונה, נאוה ברק-זינגר, מקבלת 350,000 שקל לשנה כנשיאת עמותת עלם. אשתו הנוכחית, נילי פריאל-ברק, ניסתה להקים חברה שתגרוף סכומים נאים מקשריו של בעלה ונבלמה ברגע האחרון. עלם טוענת, כי היה זה הוועד המנהל שלה שביקש מברק-זינגר לעבוד במשרה מלאה ובתשלום, וכי היא מספקת תמורה נאה. אין לי סיבה לחשוד שמדובר בשקר. אבל איפה הבושה? הבושה להסתכל בעיניהם של הילדים ולומר להם: אני לוקחת לעצמי סכום שיכול היה לסדר לכם עוד כמה שעות במרכזי המידע שלנו, עוד כמה יועצים שימנעו התאבדויות, עוד כמה אנשי מקצוע לטיפול בנוער המכור לסמים - וזה רק חלק קטן מפעולותיה הברוכות של העמותה. במקום זאת, בלי שמץ של בושה, הגברת האמידה לוקחת את הכסף לעצמה.