הלזאת ייקרא דמוקרטיה?
הגענו לרגע אמת! יצאו המרצע והחתול מן השק; הדילמה איננה מדינה 'יהודית או דמוקרטית' אלא 'מדינה לאומית או דמוקרטית'. זה המאבק האמיתי, ואם הברירה היא בין 'מדינת הלאום' לבין 'דמוקרטית', לפי פרשנותם של השמאל הקיצוני וחלק מהמשפטנים, אני בעד 'לאומית' לא-דמוקרטית. בפה מלא!
כלפי מה הדברים אמורים? כלפי התפרצות דורסנית ובוגדנית של השמאל הישראלי (והתקשורת, כמובן) אל מול שורת חוקים המכונים 'לאומיים'. גם אם ניתן להתווכח פה ושם על יעילותם, או על ה'שכל שמאחורי חקיקתם', עדין שמי הדמוקרטיה לא נפלו. אבל מה לעשות? השמאל הישראלי עצבני וטוטאליטרי בדעותיו. מי שמעיז להניח על השולחן הציבורי הצעה שאיננה עולה בקנה אחד עם דתם ופרשנותם הוא אוטומטית 'סכנה לדמוקרטיה'.
'חוק החרם', האוסר על קריאה להחרמה כלכלית, פוליטית או אקדמית של מדינת ישראל הוא "סכנה לדמוקרטיה"; החוק להגבלת מימון פוליטי מארגונים זרים (קרי: האיחוד האירופי ו'הקרן החדשה') "פוגע באושיות הדמוקרטיה"; 'חוק הנאמנות' הדורש הצהרת אמונים של האזרח למדינתו הוא "יום שחור לדמוקרטיה"; 'חוק השירות הלאומי', המחייב כל אזרח לתרום שנתיים-שלש לשירות צבאי או אזרחי הוא "הרס הדמוקרטיה"; הצעה בכנסת לוועדה שתחקור את שיתוף הפעולה בין ארגוני השמאל לחמאס ולפלשתינים הוא "מוֹת הדמוקרטיה בישראל".
הרגעה: חרם צרכנים כשר
אודה שגם אני סברתי שאולי יש בו ב'חוק החרם' שהתקבל לאחרונה בכנסת נימה טוטאליטרית המתנגשת בחופש הביטוי ובזכות לחשוב שלא כמוני. תהיתי כמו כולם האם גם חרם צרכנים על קוטג' ייאסר? האם פרסום תחנות דלק מחללות שבת ייאסר (ואני מקוה שאינני מסתכן בהפנייתכם לאתר מומלץ העוסק בכך: השבת הציבורית- shabbat-z.org.il)? האם קריאה לאי-השכרת דירות לנכרים אסורה בחוק זה? ומה עם פרסום עסקים הפוגעים בזכויות העובדים?
כאמור, תחילה נרתעתי; סתימת פיות וגם חרב פיפיות! עד שראיתי את נוסח החוק, ושמו בלבד דיו להפיג כל חשש: 'חוק למניעת פגיעה במדינת ישראל באמצעות חרם'. ותוכנו (בדילוגין): "המפרסם ביודעין קריאה פומבית להטלת חרם על מדינת ישראל בנסיבות שיש אפשרות סבירה שהקריאה תביא להטלת חרם... הימנעות במתכוון מקשר כלכלי, תרבותי או אקדמי עם אדם או גורם אחר או אזור הנמצא בשליטתה, שיש בה כדי לפגוע בו פגיעה כלכלית, תרבותית או אקדמית".
ובכן, כל מה שנאסר הוא רק פגיעה במדינת ישראל ובמדיניותה. לא תיאסר החרמת דתיים, מפעלי 'שטראוס' ו'תנובה', ערבים, חילוניים או מנצלי עובדים. קשירת כל אלו לחוק החרם זו דמגוגיה שקרית, ובוז לתקשורת שיצרה (נחשו למה?) מצג כאילו 'כח החרם' בכללותו הוצא אל מחוץ לחוק, כולל חרם צרכנים או חרם חברתי.
החוק הוא לאומי וכלול בזכות ההגנה העצמית השמורה גם למדינה, ולא רק ל...
כבוד האדם וחירותו. המצווחין כנגד 'חוק החרם' דוגלים ב'זכויות הפרט', ומה עם חירותה של המדינה וזכותה להילחם בבוגדניה ובמשתפי פעולה עם אויביה? ומה בסך-הכל הסנקציות בחוק זה? אפשרות לשלילת זכות לתיקצוב ממשלתי, לזיכוי מס הכנסה, להשתתפות במכרזים וכד'.
פתיון למבחן לבג"צ
מבחינה פרקטית קשה להאמין שהחוק, אם ישאר על-כנו, יופעל בהרחבה. אולי בשוליים. אך לגודל 'השמחה' החוק ניצב על שולחן הנאשמים בבג"ץ והתקשורת התגייסה ליצירת אוירה כאילו התוצאה ידועה מראש; הבג"צ יגן על הדמוקרטיה! או-אז החוק ישיג לטעמי את מטרתו העיקרית שהיא חידוד נקודת החיכוך בין 'דת זכויות הפרט', המכונה בפי השמאל דמוקרטיה, לבין מושג הלאומיות (ולאו דוקא היהודית). סו"ס נדע מי לנו ומי לצרינו? לפיכך לבי לוחש כי בהתלבטות: אולי מוטב שבג"צ יבטל חוק זה ויחשוף את צבע עורו האנטי-לאומי. אבן נוספת תיפול מכתרו וטוב שכך. שונאינו ומנדינו יחגגו לזמן קצר את 'נצחון הדמוקרטיה על הפאשיזם', אך האורגניזמוס הלאומי חזק גם כנגד נגע משפטי צפוי זה. טבעו הבריא של העם ידיר בסופו של דבר את בית המשפט מלעסוק בתחום הפוליטי-לאומי.
כח החרם
החרם כנשק חברתי או דתי מצוי בתנ"ך. המוכר מכולם הוא החרמת שבט "איש ממנו לא יתן בתו לבנימין לאשה" (שופטים כא,א) בעקבות 'פילגש בגבעה'. הרמב"ן (סוף פרשת בחוקותי, עה"פ "כל חרם אשר יחרם מן האדם") מאריך ב'כח החרם' ככלי אכיפה ביד מלך או שופט בישראל.
גם בפרשתנו מתנחלי שבט ראובן וגד היו קרובים לדעתי להחרמה מצד העם כולו. למזלם-למזלנו משה ויתר על 'כח החרם' לטובת תהליך גישור, שהצמיח הפתעה; המועמדים להחרמה הפכו להיות חלוצים ומובילים...