לפני חצי שנה, ב-25 בינואר, החלו אלפי מצרים לזרום לכיכר אלתחריר (השחרור) במרכז קהיר בדרישה לסלק את מובארק, שישב על כס הנשיאות כמעט 30 שנה, מאז אוקטובר 1981. דרישת ההמונים הייתה לאמיתו של דבר לסילוק השלטון המושחת והמאובן של קבוצת "הקצינים החופשיים" שהשתלטו על מצרים ביולי 1952, כלומר לפני 59 שנים, שמובארק היה האחרון שבהם. שלטון זה, שמעולם לא עמד לבחירות ראויות לשמן, התבסס על קבוצה גדולה של "חתולים שמנים" ששלטו באכזריות על כל שטחי החיים וניצלו כל חלקה טובה לטובתם הפרטית. העם נותר מוזנח ועני, וכ-40 מיליון מצרים חיים בשכונות לא מתוכננות, ללא תשתיות של מים וביוב, חשמל ותקשורת, חינוך ובריאות.
ההפגנות נגד מובארק שהתגברו מיום ליום, התבטאו היטב בשלטים שנשאו המפגינים, והתמקדו במילה אחת: "אִרחַל" ("הסתלק") כשהכוונה הייתה למובארק, לאשתו, לבניו - כולל גמאל שהיה אמור לרשת את אביו - ולשרים ששירתו אותו במשך שנים ארוכות. מובארק חשב כל השנים שהצבא יושיע אותו במקרה כזה באמצעות ירי אל המפגינים, ואכן לכל יחידה בצבא מצרים הייתה משימה להשליט סדר (כלומר לפזר כל גילוי נגד השלטון) בעיר או בשכונה מסוימת. אלא שהצבא לא עמד בציפיותיו של מובארק ולא הפעיל את נשקו נגד המפגינים כל עוד אלו לא סיכנו את אנשיו ומתקניו. עם זאת, מאות מפגינים נהרגו באש של המשטרה, חקירות בטחון המדינה והמודיעין הכללי, חלקם כאשר תקפו תחנות משטרה כדי לבזוז מהן את כלי הנשק.
חמישים אחוזי אבטלה כשהתגברו ההפגנות, היה זה שר ההגנה, טנטאוי, שהעמיד את מובארק בפני דרישה חד-משמעית לעזוב את תפקידו, וכך זכה הצבא באמון המפגינים כ"צבא העם" ולא כ"צבא הנשיא". לאחר הסתלקותו של מובארק, נטלה "המועצה הצבאית העליונה" את מושכות השלטון, השעתה את החוקה לחצי שנה ומינתה ממשלה זמנית בראשות עצאם שרף. ההצלחת הרחוב לסלק את "הספינקס" (מובארק) הביאה להתרוממות רוח כללית במדינה: אנשים החלו לנקות את המרחב הציבורי הסמוך לבתיהם, כי הם חשו שהמדינה חזרה להיות מדינתם, והארץ - ארצם, לאחר ששוחררה מידי הדיקטטור. אנשים החלו להתעניין במצב שכניהם, משום שפתאום חשו כי הם עם מלוכד ומאוחד שהצליח במשימה אדירה - סילוק הדיקטטור. בימים הראשונים היו דיווחים רבים על כך שבחורות הנמצאות ברחוב, ובפרט בהפגנות בכיכר אלתחריר, חשו הרבה פחות בהטרדות מיניות, שהיו מנת חלקן היומיומית בתקופה שלפני המהפכה, שכן האווירה ששררה בקרב העם בימי המהפכה הייתה של אחווה ורעות, שותפות ואחריות. שחר של תקופה חדשה הפציע בפברואר מעל מצרים, והפיח על גדות הנילוס תקוות גדולות, גדולות מאוד, של אביב ופריחה, שגשוג והצלחה.
אלא שחצי שנה חלפה, והמצב במצרים לא רק שלא השתפר, אלא אף התדרדר. האבטלה שעמדה בימי מובארק על כ-25 אחוזים עלתה פלאים, ויש הערכות שכיום היא בסביבות ה-50 אחוזים, ואולי אף יותר, כלומר אחד מכל שני מפרנסים אינו עובד בעבודה מסודרת. הגידול באבטלה נבע במיוחד מהיעלמותו של ענף התיירות, שכן מיליוני התיירים שהגיעו בעבר כל שנה סיפקו פרנסה טובה לפועלי בתי המלון, למסעדות, למועדונים, לנהגי המוניות והאוטובוסים, ליצרני המזכרות והבגדים, לשייטי הסירות בנילוס, לשוטרים שהעבירו אותם את הרחובות ההומים, לנערות בידור ולחקלאים רבים ששיווקו את תוצרתם לבתי המלון ולמסעדות שבהם סעדו התיירים את ליבם. מאז שפרצה המהפכה, נעלמו התיירים כמעט כליל, וכל אותם מיליוני מצרים שהתפרנסו ישירות או בעקיפין מן התיירות, יושבים כבר חצי שנה ללא פרנסה. המובטלים צורכים פחות מזון, ביגוד ושירותים, וכך היעלמות התיירות משפיעה כדומינו על ענפי משק רבים אחרים. מעטים בלבד מבין עשרות אלפי המצרים המסיימים בימים אלה את לימודיהם האקדמיים, ימצאו תעסוקה הולמת להשכלתם, בין במגזר האזרחי ובין המנגנון הממשלתי. בעניין זה הפרוטקציה הייתה והיא עדיין שֵם המשחק.
התקוות שהממשלה החדשה תנקה את המגזר הציבורי מהמושחתים ומהשחיתות נכזבו. קציני משטרה שנחשדו שירו למוות במפגינים בינואר ובפברואר לא הושעו מתפקידיהם, לא נחקרו ולא הועמדו לדין על פשעיהם. אפילו מובארק, שנחשד בכך שהיה האחראי על הירי במפגינים, מבלה את החודשים האחרונים בציפייה למשפטו בבית מלון בשארם א-שייח', במקום בכלא. שרים ופקידים המכהנים כיום בממשלה הזמנית היו במשך שנים ארוכות חלק ממנגנון השלטון המושחת של מובארק. בתי המשפט הצבאיים ממשיכים לדון אזרחים על פגיעה בבטחון המדינה, בניגוד לדרישה מפורשת של המפגינים להימנע מלשפוט אזרחים בבתי דין צבאיים שבהם הסיכוי של אזרח לקבל משפט צדק הוא אפסי.
שאלה שהעסיקה את המצרים בחדש האחרון הייתה מה קודם למה, האם שינוי החוקה קודם לבחירות, או שמא יש להטיל את שינוי החוקה על הפרלמנט שייבחר בבחירות הבאות. שאלה זו נפתרה על-ידי החלטה של המועצה הצבאית העליונה: הבחירות קודם, אך אלו נדחות מתאריך לתאריך, וכיום מדברים על נובמבר, לא סופית. עשרות מפלגות חדשות לא תספקנה להתארגן, והדבר מקנה יתרון למפלגות הוותיקות, ובכללן "האחים המוסלמים", אלא שהפילוג בקרבם כבר הוליד חמש מפלגות, ולא ברור אם כולן תתמודדנה בסופו של דבר בנפרד. התקשורת משדרת כל הזמן ידיעות על לחצים אמריקניים המופעלים על הממשל החדש במצרים להנהיג דמוקרטיה חלקית בלבד, כדי לא לאפשר למפלגות "האחים המוסלמים" להשפיע על המדינה יתר על המידה. די בידיעות אלה כדי להזכיר לציבור את תקופת מובארק ולתהות "מה נשתנה".
האצבע המאיימת של גנרל פנגרי התפקיד שממלאת המועצה הצבאית העליונה מאז 25 בינואר הוא רב חשיבות: מצד אחד, הצבא נקט עמדה אוהדת לצעירי המהפכה וסילק את מובארק מהשלטון, אך מצד שני הצבא נטל על עצמו את המשימה הקשה של ניהול המדינה בתקופת מעבר, שיקום האמון של הציבור במנגנון הממשלתי שרובו נשאר על-כנו, ייצוב הכלכלה והבאת המדינה לבחירות דמוקרטיות, שבהן ייבחרו נשיא ושני בתי הנבחרים - מועצת העם ומועצת השורא - שיחד יקימו ממשלה. הציבור, ובעיקר צעירי המהפכה, הבינו היטב את המשימה הקשה שהצבא לקח על עצמו, ולאורך החדשים האחרונים קיבלו בדרך כלל בהבנה את החלטות המועצה הצבאית העליונה. אלא שבמהלך החודש האחרון חלה תפנית: הצבא מופיע יותר ויותר כגוף שלטוני ופחות כארגון מסייע שנועד לספק לעם את מבוקשו. הציבור אוהד פחות ופחות את המועצה הצבאית, וכבר מניף שלטים בכיכר אלתחריר בנוסח: "תופל המועצה הצבאית", "המועצה הצבאית - תם האשראי שלך", "המהפכה נמשכת", "יופסקו מייד משפטים צבאיים לאזרחים". הכינויים שהוענקו לימי השישי האחרונים - "יום שישי של זעם", "יום שישי של אזהרה", מבטאים את זעם הציבור על המצב, כשלכל ברור נגד מי מופנים הזעם והאזהרה.
הדברים באו לידי ביטוי עז בדמותו של אחד מחברי המועצה הצבאית, גנרל מוחסן פַנגָרי. מאז תחילת המהפכה ב-25 ינואר הוא תמך בזכותם של אזרחים להביע את עמדתם בדרכי שלום, והיה אהוד על ההמונים. ב-12 ביולי, לפני כשבועיים, הוא הופיע בתקשורת המקומית והבינלאומית כשהוא קורא הודעה מטעם המועצה הצבאית העליונה בטון מאיים ומפחיד, בהניפו את אצבעו באזהרה חמורה לקהל השומעים: "... המועצה לא תוותר על תפקידה בתקופה חשובה זו בחיי מצרים... חירות הבעת הדעה שמורה לכולם, אך (רק) במסגרת החוק. הבחירות תהיינה השלב הראשון, ואחריהן תשונה החוקה. בתי הדין המיוחדים (כלומר הצבאיים) לא יבוטלו. הצבא לא יאפשר הפגנות אלימות או שיתוק הפעילות המשקית, לא ירשה להפיץ שמועות וידיעות כוזבות המביאות פירוד, סרבנות ופירוק המולדת, ויעמוד על העדפת טובת הכלל על פני האינטרסים הפרטיים. המועצה לא תרשה לאף אחד להשתלט על השלטון, ותנקוט את הצעדים הדרושים נגד האיומים המאיימים על המולדת."
מיליוני מצרים שמעו בדאגה רבה את ההודעה המאיימת, שהבהירה להם - ודווקא מקולו הרועם של גנרל פַנגָרי האהוד - שתמה תקופת החיבוקים והפרחים, שהצבא תפס את השלטון על-מנת להישאר בו למשך תקופה העולה על חצי שנה, ואולי לתקופה ארוכה בהרבה. הגנרל פַנגָרי הבהיר למאזיניו ולצופיו באצבעו המאיימת ובקולו הרועם כי מה שהיה לא יהיה, והוא לא יאפשר לאווירת הוודסטוק של כיכר אלתחריר להפוך להפגנות נגד הצבא.
מצרים נמצאת כיום בעיצומו של קיץ של חום, לא רק באוויר אלא גם האווירה. בעוד פחות משבועיים, בתחילת חודש אב, יחל חודש הרמדאן, שבו מתקרב המוסלמי אל היושב במרומים, שבמהלך היום בטנו ריקה ממזון אך נפשו מלאה במחשבות, ודי בהתנגשות קטנה בין הצבא ובין המפגינים כדי להלהיט את האווירה ברחוב המצרי, על-רקע האכזבה מהמציאות המרה שבה נמצאת מצרים. כשאין די כסף למזון לכל שלושים ערבֵי הרמדאן ולמתנות לנשים ולילדים, מפנה המצרי אצבע מאשימה לעבר השלטון, ועכשיו נמצאת בו המועצה הצבאית העליונה.
"האביב הערבי" עלול להפוך בשבועות או בחודשים הקרובים ל"קיץ מצרי" מהביל, אלים ומגעיל, שבו יתברר לצעירי כיכר אלתחריר שהם החליפו קבוצת קצינים אחת בקבוצת קצינים אחרת, שבמקום מובארק הם קיבלו את טנטאוי או את פַנגָרי, שכולם הם בעצם אותו דבר. התנגשויות - אם חו"ח תפרוצנה - תהיינה בין צעירי המהפכה ובין הצבא, והפעם זה עלול לירות עליהם בעוצמה רבה.
ייתכן כי בדרך יזרוק הצבא למפגינים עצמות, כמו משפט ראווה למובארק (אם יחיה), לאשתו ולבניו, אולי הציבור אף יזכה לראות אותם מתנדנדים בקצהו של חבל בכיכר אלתחריר, ואולי גם מעמדה של השגרירות הישראלית עלול להיפגע, אבל מעבר לשמחה הרגעית, לא זה מה שירגיע את הרחוב.
במצב של התנגשויות גדולות בין הצבא והאוכלוסיה, עלולים מצרים רבים לנסות ולהגיע לישראל דרך סיני והגבול הפרוץ. על ישראל להיערך למצב זה, כדי שמצב שבו אלפי מצרים הנמלטים אלינו מידי יום מפני אכזריות הצבא לא יפתיע אותנו.
