גל של שביתות ומחאות עוברת ישראל בתקופה האחרונה ובהחלט ניתן למצוא מחנה משותף תחת הכותרת "יוקר המחייה". מאוד יקר לחיות בישראל בשנת 2011, זאת הסיבה לדרישות העלאות השכר של העובדים השונים. למרות שיש אווירה כאילו סוף סוף חלה התעוררות אצל הישראלים, הדברים לא מדויקים.
שביתת הרופאים הייתה מעצבנת (בעיקר את אילו שביטלו להם תורים וטיפולים והם חזרו שוב ולפעמים יותר מפעם אחת לסוף התור ולא קיבלו שום הקלה) אך הורגשה כאנמית. עד אותו יום שבו הבינו הרופאים המתמחים כי "תרגיל" העובדים הסוציאליים חוזר. העובדים הסוציאליים הציבוריים קיבלו תוספת כזו או אחרת, בעוד העובדים הסוציאלים המועסקים ע"י עמותות (שהם רוב העובדים הסוציאליים ובעיקר הצעירים מבניהם) ממשיכים לעבוד בתנאים מופחתים.
המתמחים שדורשים שינוי משמעותי בתנאי עבודתם ושכר הוגן ומתאים לתפקיד ולמקצוע - הרגישו כי ההסכם המתקרב בין ארגון הרופאים והאוצר לא מספק את צרכיהם הבסיסיים - ומכאן יצאו למרד. בטח שהם לא רוצים להיות דומים למורים, אשר להם שני ארגונים, אך שני הארגונים לא מונעים מ-10,000 מורים לעבוד כעובדי קבלן, ולפתוח דלת להפרטה עתידית של מוסדות החינוך.
המרד הזה היה צפויף,והוא מצליח כי הוא מרד מכוון מטרה, מטרה צודקת והוא לא מערב שיקולים אחרים. אין פוליטיקה מיותרת במאבק הרופאים המתמחים - רק דאגה לתנאי עבודתם.
לעומתם, מחאת הדיור נכשלה. היא אומנם לדעת ראשיה רק בתחילתה אך הכשלון כבר הוחתם. התערבות של גופים פוליטיים ועוד כאלה שמוכרים ע"י רבים כגופים מוקצים במחאה הופכת אותה לפוליטית, ההצטרפות של הסטודנטים למחאה - שארגונם הפך לפוליטי יותר מכל רק מחזקת זאת (אבל על אגודות הסטודנטים נדבר לקראת השנה האקדמית הבאה). מחאת הדיור מוצדקת - צעירים בפריפריה לא מסוגלים לפרנס את עצמם ולהתגורר בכבוד (לא לרכוש ולא לשכור דירה סבירה).
אך כאשר המחאה מתחילה מתל אביבים שבוכים על כך שהם לא מסוגלים לגור דווקא בת"א והממשלה מכריחה אותם לעבור לפריפריה וכאשר מצטרפים גופים פוליטיים בראשם
הקרן החדשה לישראל והשמאל הלאומי, וארגונים כמו אגודות הסטודנטים ומוחים תוך אי הצבת מטרה ברורה מלבד המטרה הפוליטית כאשר לא מוצא פתרון (הרופאים המתמחים דורשים 1,000 תקנים מטרה ברורה ביותר) המחאה הופכת לבלתי לגיטימית ולכישלון וחבל - יוקר המחייה בישראל ומצוקת הדיור לצעירים בלתי נסבלים. מחאה כזאת - מפריעה יותר ממסייעת.
