צדיק גדול מן הדורות הקדומים לקח את בנו לעשות עימו ימים נוראים בבית האדמו"ר, והנה הבן רץ לאביו הצדיק ושאל אותו: אבא, איך ייתכן שהאדמו"ר הגדול מתפלל בשקט ובפשטות מבלי שיראה עליו שום סימן משונה, לא מתנדנד בצורה חזקה וכולי? ענה אביו הצדיק לבנו: אדם ששוחה במים, אם הוא לא יודע לשחות, מרעיש ומתיז מים לכל כיוון כדי להישאר על פני המים, אך מי שבאמת יודע, בשקט ובלי רעש ובלי שמרגישים מגיע למרחק הרחוק ביותר בבטחה.
ישנם אנשים שחושבים, שלהשיג דברים צריכים להרעיש רעש גדול ביותר וכמה שהרעש יותר גדול הדברים יותר גדולים. וזו טעות גדולה - הרעש מורה על פחד, על חולשה ועל רצון האדם לכסות על חולשות אשר קיימות בו, ופחד לא לעמוד בציפיות אשר רוצה להשיג ולהגיע אליהן.
וכך הגמרא מספרת על אחד מן האמוראים אשר היה עיוור. עמדו כולם, המתינו וחיכו לשיירת המלך. עברה שיירה ראשונה עם סוסים ורעש גדול, האמורא העיוור אמר: זה לא המלך! עוד שיירה אף היא עם רעש גדול. גם על שיירה זאת אמר האמורא: גם זאת לא שיירת המלך! עד אשר עברה שיירה שקטה, אמר האמורא: זאת שיירת המלך! ושלמה המלך אמר: "את הצנועים חכמה". הצניעות מראה על חוכמה גדולה אצל האדם. ההתנדנדות והרעש בתפילה לא מורים על איזו דבקות והתעלות או מעלה נעלה. ולכן ישתדל האדם למקד את עשייתו ובוודאי העשייה הרוחנית, בשקט, בהצנע לכת עם ה', ויראה ברכה גדולה במעשה ידיו.
וכשנתבונן מהו שקט, נמצא שישנם שני סוגי שקט: אחד הוא שקט שאתה כופה אותו על עצמך - זהו שקט שהוא כמו אלימות, זהו אינוס עצמי של השכל וזה דבר תוקפני. ומצד שני, יש סוג של שקט אחר, והוא שקט כמו שהלילה יורד על העולם, הוא מכסה את האדם, עוטף את האדם.
בין פעולה לפעילות והנה ידע האדם שישנם שני דברים אשר אינם דומים והם: פעולה ופעילות. פעולה היא דבר ממוקד מסוים בלי ערבוב ובלבול של דברים, פעולה מסוימת. פעילות היא ערבוב גדול של הרבה דברים אשר יש בתוך דעת האדם. וכאשר האדם פועל על-ידי פעולה, הוא יותר מרוכז, יותר ממוקד, יותר מחושב ומעשיו יותר מסודרים ומאורגנים. אך כאשר האדם פועל על-ידי פעילות, זה ערבוב גדול וחוסר מיקוד גדול. כששואלים אדם שאלה, צריך לענות מכוח פעולה, לשמוע טוב את השאלה, להתעמק בה, להתבונן בה ובכוח פעולה לענות. אך כאשר האדם עונה בכוח פעילות, זה גרוע, הוא עונה מתוך כל מיני תשובות, מחשבות מעורבות, דברים דומים ששמע, שזוכר, צירופי מקרים, וזה לא ממוקד ולפעמים לא נכון.
לכן בתפילה צריך להתפלל כפעולה מסוימת, מאורגנת, בריכוז גדול ביותר וביישוב הדעת גדול, כאותו אדמו"ר אשר לא ראו אותו זז תזוזות גדולות וכולי, אלא כפעולה מרוכזת ומיושבת ביותר.
והנה, רואים אנו זאת בנסיעותינו הרבות בעולם לישיבות הקדושות להשתדל לעורר ולהתעורר. ראינו פעמים רבות אדם אשר ישב לידנו במטוס ומנסה לדבר עימנו, ואנו מחליטים שלא לדבר עימו ועונים כן ואולי לא. והנה כשמסיימים לענות הכן והלא, רואים איך האדם מתכופף ולוקח התיק שלו ומסתכל בפנים, וגם רואים שכלום לא עושה, אחרי רגע פותח את החלון ומסתכל, יש חושך וכך או כך לא רואים מאומה חוץ מחושך. אחרי רגע האדם לוקח עיתון, אשר קרא אותו עשר פעמים, ויודע אפילו כמה שורות יש בעיתון הזה ואחרי כן שוב חוזר לחלון, לראות מה קורה עם החושך ואחרי רגע שוב לתיק, אולי השתנה בו דבר. וכך עשר שעות, אין עם מי לדבר ולא ישנים. כך חוזר הכל על עצמו. ואנו כמה פעמים שואלים עצמנו: אנשים בחייהם עייפים גופנית, נפשית, רוצים לנוח, רוצים שקט, הנה ה' נותן לכם שקט תהיו בשקט, מה כל המרדף הזה אחרי החלון, התיק, העיתון וכולי. אלא זה פעילות האדם, בדחפים ובלחצים לעשות דברים, אפילו שהם לא טובים לו, הוא ממשיך בלי סיבה ובלי רצון, וזה דבר גרוע ביותר, לפעול מדחפים ומחוסר שקט פנימי.
וידע האדם שכל הדברים האלו רובם לא מצליחים ופותחים לאדם בעיות וצרות רבות מאוד. ישתדל לעשות את הדברים במתינות, בשלמות, שלא תבוא חרטה בליבו ברבות הימים. ויתעמק האדם וימצא שרוב כוחו הולך על פעילות שאין בה על-פי רוב ממש. וכאשר באה לפניו פעולה תשש כוחו ואין לו כוח לעשות את הפעולה.
ובכל פעם שמדברים בעניין זה אנו חושבים על מלך גדול ממלכי העולם, אשר היה חזק ושלטונו היה קשה מאוד. ובנו מרד באביו ולקח המלוכה, אך לא רצה להרוג את אביו מולידו, לכן הכניס אותו לארמון גדול ומילא את כל צרכיו, אך זה היה בית האסורים שלו שלעולם, עד יום מותו, לא יצא ממקום זה. אחרי כמה ימים שלח המלך המודח, האב, לבנו: אני מודה לך על שמילאת את כל רצונותיי, אך דבר אחד אחרון אני מבקש ממך והוא - אנא ממך, אני רוצה שלושים ילדים בכל יום ללמד אותם ולחנך אותם. בן המלך החדש לא האמין למה ששמע, אביו המלך הקשה והאכזר מבקש שלושים ילדים להיות מורה?! אך גם את זה סיפק לו. והאב, המלך המודח, חי שמח בארמון עם הילדים עד יום מותו. המלך התרגל לפעולות והיה צריך פעולות ועוד פעולות.
אך האדם ישתדל שכל מה שיעשה יהיה פעולה ממוקדת, ממוקמת ובכזו צורה יש יותר סיעתא דשמיא, יותר שמחה, יותר הצלחה ויותר נחת. "ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום".