אז כן חרם או לא חרם - זה ממש לא משנה או משנה מאוד, תלוי את מי שואלים. אבל בעיני התופעה הקשורה בחקיקת החוק היא המשמעותית.
תמיד חשבתי כי חוק הוא חוק. כלומר, ברגע שנחקק מוטל עלינו האזרחים לציית לו ולכבדו. בהזדמנויות שונות חזרו על עיקרון זה גורמים בשמאל הפוליטי, בדרך כלל בהתנגחם עם אנשי הימין על נטייתם לכאורה להפר חוק.
הדוגמה הקיצונית הייתה חוק ההינתקות. השמאל טען ובצדק שכאשר חוק עובר בכנסת יש לכבדו, ואפילו התרגילים המסריחים שקדמו לו להשגת רוב בממשלה לא נחשבים. אבל הפלא ופלא, כאשר החוק הוא "חוק ימני", זועקים אנשי השמאל חמס על העוול, על הפגיעה בזכויות אזרח ועוד כהנה וכהנה נימוקים, והכל כדי לשכנע מדוע "במקרה החריג הזה" אין לכבד את החוק.
בהיות שר הפנים פורז נציג של מפלגת שמאל, הוא קרא במפורש להפר חוק על-ידי כך שהודיע ברבים שלא יאכוף חוקים שנוגדים את השקפת עולמו, כמו אכיפת חוק החמץ.
בהקשר לחוק החרם נשמעו קריאות מהשמאל לאפשר ליועץ המשפטי של הכנסת להטיל וטו על חוקי הכנסת, דבר שלא היה במחוזותינו מאז ומעולם. יתרה מכך, ארגוני שמאל, למחרת הכנסת החוק לספר החוקים, הפרו אותו בחוצפה ובריש גלי באמצעות הדבקת פתקאות חרם על מוצרים במרכולים שיוצרו בהתנחלויות. למרבה המזל, מדיווח רשתות המזון הפתקאות האלה הניבו רכש מוגבר של המוצרים והקלו על מתנגדי החרם לאתר את המוצרים הראויים לקנייה. האם היועץ המשפטי למשלה הורה למשטרה לאתר את מפירי החוק ולזמנם לחקירה?
המסר הציבורי של השמאל היה מתלהם והכינויים להם זכו החוק ותומכיו כללו את המילה "נאצים", "אירן" ושאר ירקות הנפלטים בהינף לשון במצבים דומים.
טוב היה אם השמירה על החוק הייתה אמיתית ולא תלויה בדבר...
