החוק בגירסתו זו, מפלה על בסיס לאום ללא כל הצדקה, נוגד חוקי יסוד, מנוגד לתקנת הציבור ומזיק למערכת היחסים הרגישה שבין המיעוטים לאוכלוסיה היהודית, שממילא נושאת בחובות נוספים. אם כבר "העדפה מתקנת", צריך היה לתתה על-פי אזורים, כאלה שבהם מתקיים מחסור חמור בדיור. אל ראש עיריית בני ברק הופנתה שאילתה מדוע אינו מרים קולו בעניין והבה נתפלל יחדיו שתגיע תגובה. שאילתות דומות הופנו גם אל חברי הכנסת, ונראה מי ירים את הכפפה. כך או אחרת, העדפה מתקנת מפעילים לטובת אוכלוסיות מוחלשות, בנושא הרלוונטי. והואיל ומדובר בזירוז בנייה למגורים, אין כל הצדקה להפעיל העדפה מתקנת על בסיס לאום באופן כה מנקר עיניים... 100 לעומת 200 יחידות דיור... קרקעות פרטיות לעומת קרקעות מינהל... כך או אחרת, אם המחוקק יתעקש, ייתכן שיהיו מי שיפנו לבג"צ.

בהודעה לעיתונות שהתפרסמה ביום 19.7.11 בפורטל האינטרנט של ועדת הפנים, נאמר בסעיף 3 כדלקמן: 3. תוכניות דיור לאומי יוכלו להיות מוגשות גם במגזר המיעוטים. במקרה כזה, דרישת המינימום לגודל התוכנית הוא 100 יח"ד לפחות (ולא 200, כמוגדר בתוכנית דיור לאומי רגילה) והוא יוכל להתבצע על קרקע פרטית בתנאי ש-80% מבעלי הקרקע מסכימים לכך. להלן סיפור אמיתי! בני ברק היא מהערים הצפופות בישראל, "אם לא ה...". הביקוש לקרקעות ולדירות זולות ועממיות בבני ברק, פשוט בלתי נתפס. הילודה שם היא בטור הנדסי משתולל ולתושביה אורח-חיים מתבדל, ועל כן הם עושים כל מאמץ לחפש מגורים בסביבתם החברתית הקרובה. ראובן הוא מוותיקי בני ברק וברשותו קרקעות שבמשך עשרות בשנים (!) היו מוקפאות והוא עושה מאמצים עליונים להביאן למצב של אישורי בנייה. במהלך שנים אלה הוא נרדף עד חורמה על-ידי שלטונות מס רכוש, וחויב בתשלומי עתק למרות שהקרקע נאסרה לבנייה. כך בעצם החלה ההיכרות בינינו בהיותי מוביל המאבק לביטול מס רכוש, אך זו כבר פרשה נפרדת. כאשר ראובן שמע על חוק הוד"לים, הוא האמין ששערי התקווה נפתחו בפניו, ואם יצרף לתוכנית את שכניו לקרקע אולי יצליחו בכוחות משותפים לקדם את אישורי הבנייה. קיווה והתבדה. אט-אט, התברר לו שהוא פשוט מחוץ למשחק, ויחד איתו בעצם בני ברק בכלל. הסיבה היא פרוזאית לחלוטין. הליכים אלה נועדו לקרקעות מינהל המיועדות למאתיים יחידות דיור לפחות (עם אפשרות לצרף אליהן מקצת קרקעות פרטיות, אם ישתכנע בנחיצותן מתכנן המחוז). אך היכן יש בבני ברק כאלה מתחמים? יש בבני ברק כמה קרקעות מינהל, אלא שהן מצויות מזרחית לקניון איילון, והן מיועדות למסחר. שטחי בנייה למגורים, כמעט שלא נותרו, ואם כבר, אלה קרקעות פרטיות ששטחיהן לא מגיעים לכדי 200 יחידות דיור. נובע מכך כי העיר שהצפיפות בה עולה על כל דמיון, לא תיכלל בתוכניות הזירוז הלאומיות, משום שלא מתגוררים בה ערבים.

א. עמותת נפגעי מס רכוש פתחה ב-1996 במאבק לביטול מס רכוש ומשנת 2000 המס למעשה אינו קיים. המאבק נוהל בשיתוף פעולה מלא עם המגזר הערבי באופן ייחודי שעורר השתאות אמיתית, והדבר נסקר במאמרים אקדמיים וכתבות עיתונאיות בסגנון "חזון אחרית הימים". כל ניסיונות האוצר להפעיל עלינו שיטות של "העדפה מתקנת" כדי לסכסך בין הקבוצות, נחל כישלון. אז בבקשה, שאיש לא יזרוק לכותב שורות אלה שהוא פועל משיקולים של הסתה. ב. בסעיף הראשון בדברי ההסבר לחוק הוד"לים נכתב: "בשנתיים האחרונות אנו עדים לאיום כלכלי וחברתי שנוצר בשל עלייה קיצונית במחירי הדיור. עלייה זו נוצרה בין השאר בשל ירידה חדה בהתחלות בנייה וצמצום משמעותי של היצע הדיור". התקשיתי להאמין למראה עיני. ירידה בהתחלות בנייה?! בירור מהיר בגוגל העלה שהתחלות הבנייה בשנתיים האחרונות, ידעו פריחה שלא ידענו כמותה מזה שנים רבות. והמסקנה היא, שאם כבר הסעיף הראשון בדברי ההסבר הוא קשקוש המנוגד לאמת, אפשר להניח כיצד להתייחס לחוק כולו. ג. החוק כולו נכתב בהשראת גחמות של שר שמסתובב עם פטיש חמישה קילו, וראש ממשלה ש"קשוב לדציבלים הבוקעים מהרחוב". השאלה היא מדוע צריך להמתין למחאות, הפגנות ומאהלי סטודנטים, כדי להבין שמשהו בכל החוק, ההתנהלות, הניסוח וההתייחסות פשוט קלוקל. והערה סופית-סופית! הצעתי לראובן, שאולי בדומה לאופן שבו נוהגים בפסח בחמץ, ימכור זמנית את הקרקע לדרוזי או לערבי, שהרי כהגדרת המחוקק הנאור, לא המצוקה האזורית קובעת, אלא הלאום.