בהודעה לעיתונות שהתפרסמה ביום 19.7.11 בפורטל האינטרנט של ועדת הפנים, נאמר בסעיף 3 כדלקמן:
3. תוכניות דיור לאומי יוכלו להיות מוגשות גם במגזר המיעוטים. במקרה כזה, דרישת המינימום לגודל התוכנית הוא 100 יח"ד לפחות (ולא 200, כמוגדר בתוכנית דיור לאומי רגילה) והוא יוכל להתבצע על קרקע פרטית בתנאי ש-80% מבעלי הקרקע מסכימים לכך.
להלן סיפור אמיתי! בני ברק היא מהערים הצפופות בישראל, "אם לא ה...". הביקוש לקרקעות ולדירות זולות ועממיות בבני ברק, פשוט בלתי נתפס. הילודה שם היא בטור הנדסי משתולל ולתושביה אורח-חיים מתבדל, ועל כן הם עושים כל מאמץ לחפש מגורים בסביבתם החברתית הקרובה.
ראובן הוא מוותיקי בני ברק וברשותו קרקעות שבמשך עשרות בשנים (!) היו מוקפאות והוא עושה מאמצים עליונים להביאן למצב של אישורי בנייה. במהלך שנים אלה הוא נרדף עד חורמה על-ידי שלטונות מס רכוש, וחויב בתשלומי עתק למרות שהקרקע נאסרה לבנייה. כך בעצם החלה ההיכרות בינינו בהיותי מוביל המאבק לביטול מס רכוש, אך זו כבר פרשה נפרדת.
כאשר ראובן שמע על חוק הוד"לים, הוא האמין ששערי התקווה נפתחו בפניו, ואם יצרף לתוכנית את שכניו לקרקע אולי יצליחו בכוחות משותפים לקדם את אישורי הבנייה. קיווה והתבדה. אט-אט, התברר לו שהוא פשוט מחוץ למשחק, ויחד איתו בעצם בני ברק בכלל. הסיבה היא פרוזאית לחלוטין. הליכים אלה נועדו לקרקעות מינהל המיועדות למאתיים יחידות דיור לפחות (עם אפשרות לצרף אליהן מקצת קרקעות פרטיות, אם ישתכנע בנחיצותן מתכנן המחוז). אך היכן יש בבני ברק כאלה מתחמים?
יש בבני ברק כמה קרקעות מינהל, אלא שהן מצויות מזרחית לקניון איילון, והן מיועדות למסחר. שטחי בנייה למגורים, כמעט שלא נותרו, ואם כבר, אלה קרקעות פרטיות ששטחיהן לא מגיעים לכדי 200 יחידות דיור. נובע מכך כי העיר שהצפיפות בה עולה על כל דמיון, לא תיכלל בתוכניות הזירוז הלאומיות, משום שלא מתגוררים בה ערבים.