המדינה זה אנחנו!

מה קרה לנו? איך הגענו למצב הזה? איך נתנו לזה לקרות? מצוקת דיור שנמשכת שנים יוקר מחייה שמטפס ועולה ואנו עסוקים בשלנו. בשנה החולפת ידענו מחאות חברתיות שונות שהצטרפו למחאת הנכים. הייתה לנו את מחאת הגז, מחאת הדלק, מחאת הקוטג', מחאת המתמחים, מחאת הדיור ועוד היד נטויה... אל דאגה, כללי המשחק השתנו לטובתנו! מופתעים? כולנו מופתעים. רגע, עצור בצד! שאלו - אז איך זה משרת אותנו? הרי אנחנו רק מוציאים ומוציאים ורק לוקחים הלוואות. נכון, אנו ב'שעבוד מודרני'. זו האמת אבל התמונה הכוללת בטווח הארוך משחקת לטובתנו. לא היה מעולם בשחר ההיסטוריה האנושית, תקשורת מהירה, איכותית ובחינם בין אנשים מכל מקום בבית במקום הבילוי או ברחוב. השינוי הטכנולוגי של עידן המידע קבר מאחוריו את דפוסי התקשורת החברתית שהביאו המהפכה התעשייתית, המהפכה האמריקנית והצרפתית. מהפכת הפייסבוק, היו-טיוב ו-Google הנישאות על המהפכה הסלולארית החדשה, כולן מסמנות הטמעה מהירה מאוד של שינוי כללי משחק ישנים וזה לטובתנו. עד עכשיו התאגידים היו ביתרון עצום עלינו, הם יכלו ליהנות רק מהספק שהם שולטים בנו, שהם יודעים עלינו הכול, שהם נכנסים לנו לביטוח, לבנק, לדלק, לנדל"ן, לקוטג' ולכל מקום. הם לא היו צריכים להתאמץ כדי שנפחד. הם לא היו צריכים לשלשל מעטפה לאיזה פקיד שיתקדם בבוא היום ויהיה מנכ"ל במשרד ממשלתי ואז ימכור אותנו לכל המרבה במחיר, כדי שנחשוש. הם לא היו צריכים הרבה כדי לגרום לנו להבין מי 'בעל הדעה'. אינני אומר שככלל כך נהגו כל בעלי ההון אולם, אדם פשוט מהרחוב יספר לכם שזו היתממות לחשוב שלא כך היו פני הדברים. ישנו מושג שאני שואל מתחום הביטחון וכוחו יפה גם בהקשר זה - 'מאזן אימה'. היום הצלחנו ליצור את ההרתעה הזו מול בעלי ההון ומול פוליטיקאים שלא מתאמצים מספיק למעננו. עד עכשיו רק צד אחד היה חזק וגם ללא שימוש בכוח די היה בפוטנציאל הכוח כדי להרתיע, אותנו האזרחים. הפתגם talk softly but carry a big stick היה בשימוש בעלי ההון משחר הקפיטליזם ונהפך עם השנים לחזירי. מהפכת הסלולאר הצליחה להוציא אלפי מפגינים צעירים למאבק נגד הממשל המדכא במדינתם, כי הם יודעים את מה שכולנו היום מבינים. היום, יש לנו גב, יש לנו תמיכה ציבורית, יש לנו כוח, יש לנו קהילה וחברה חזקה שתמשיך את המאבק שלנו כי הוא צודק. אמנם, מרחק רב יש בין כיכר תחריר המיצרית לשדרות רוטשילד התל אביבית, אולם ישנו דמיון חשוב. בשני המקרים, צעירים הצליחו להתמודד עם הפחד ולהסתכל לו בלובן של העין. נכון, במצרים ובמקומות נוספים כמו סוריה לוב ואירן הפחד היה עניין של חיים ומוות מאימת השלטון ואכזריותו ובישראל הפחד היה מאיבוד מקום תעסוקה, אבל לא עוד. יש גם מתחכמים שלא מבינים על מה הרעש. הלוא תמיד היו לנו 'כלים אזרחיים' לעמידה על זכויותינו, הם טוענים: המפקח על הביטוח במשרד האוצר, המפקח על המקרקעין במשרד המשפטים, מועצת הרשות השנייה במשרד החינוך, המפקח על העבודה במשרד התמ"ת, הממונה על השכר במשרד האוצר, בית הדין להגבלים עסקיים ועוד... אבל איכשהו, זה התפספס, חלק מהפקידים ניסו לסייע אבל חששו מ'היום שאחרי'. אותו 'יום אפרורי' עם ענן של חוסר ודאות, בו הם יעזבו את תפקידם הציבורי ויצאו לשוק 'התחרותי' העסקי הריכוזי ופתאום יגלו שכל הדלתות חסומות בפניהן. היו פקידים שהבינו מהר מאוד מאיזו צד מרוחה הפרוסה וידעו 'להתכוונן' בהתאם. הם לא היו צריכים לפעול ישירות נגד הציבור, חלילה. הם יכלו להסתפק בקידום סחבת בירוקראטית לרפורמות שונות העשויות לעזור לציבור הרחב ופוגעות בבעלי ההון, זה עזר להם לישון טוב בלילה. אך היו גם אחרים, שסרחו, שמעלו באמון הציבור שהיו לויאליים מההתחלה למעסיקים של 'היום שאחרי'. המון דם יזע ודמעות נשפך כדי למשש ולו לפעם אחת את המושג החמקמק הזה שנקרא חירות. המון קולמוסים נשברו בניסיון למכור לנו חירות מזויפת שניתן לחיות איתה. זהו שחר היסטורי חדש, לא פחות. זהו שחר היסטורי לאזרחים רבים בישראל ובעולם כולו המבינים שהם באמת יכולים לבחור, שהם באמת יכולים להפיל ממשלות ושהפעם הם יצליחו. זכויות היסוד הדמוקרטיות וביניהן חופש ההתאגדות וחופש הביטוי, מעולם לא היו נחלת רבים כל כך. היום, יחיד אנונימי יכול דרך הרשתות החברתיות לסחוף אחריו מאות אלפים ללא עלויות, ולהוביל מהפכה צרכנית שתדיר שינה מבעלי ההון הסוררים. היום, לנו האזרחים יש כוח להתאגד למחות ולהשפיע. היום, נוכל להתאגד כדי לבחור מנהיג שיעודד תחרות ושימנע קפיטליזם חזירי. מנהיג שיהיה מחויב לעמו וישמור על האמנה החברתית, קרי הביטחון האישי בהגדרתו הרחבה, הביטחון לחיים בכבוד. היום, זה אפשרי!