א' אוהל ב' זה בית ג' זה גמל גדול באתי לנגב לפני 12 שנה ומאז גרתי בכל סוגי הדיור הקיימים: מעונות, יחידת דיור ברמות, דירת סטודנטים בשכונה ד'. היום אני גרה בקיבוץ שרוב תושביו הוותיקים טרודים בגעגועים לפעם ובדאגה למה שעשוי לקרות אם הציבור לא ייזכר איך ולמה הוקם היישוב. ככל שניתן להבין מהם, המילה המפחידה ביותר עבורם לא קיימת בספרי לימוד רפואה של הרופאים שלהם, אלא דווקא בספרי התקשורת. הריאליטי. זה שרוב הישראלים פוגשים מדי ערב ומשתלט על חיינו באופן שיש מי שחושבים שהפגנות לא מקיימים כשיש גמר של
כוכב נולד. בריאליטי של החיים, הייתה ההפגנה במוצ"ש כוכב נולד בפני עצמו.
באזור הבית שלי יש סוגים שונים של יישובים. ערים, קיבוצים ומושבים. יש גם יישובים קהילתיים. השם של רוב היישובים נשמע לרוב תושבי מדינת המרכז (במקרה הטוב) שם של חור באיזה מקום בארץ. "תזכירי לי איפה זה?" היא שאלה שגרתית ביותר. יש גם את אלו שחושבים שאולי הגעתי עם גמל.
אבל יש גם סוג נוסף של יישובים שכנים ואלו זוכים להגדרות שונות ומשונות. מי לא שמע על ה"פזורה" שמבנה המגורים המקובל ביישוב מסוג זה הוא פחון. סוג של אוהל. בשנות השבעים והשמונים חלק ממשפחותיהם של תושבי הפזורה עברו לגור במקום יענו מסודר. יישוב קבע. נבנו בתים, נסללו כבישים והופה הכל בסדר. במבחן המציאות, המעבר מהאוהל לבית לא שיפר את חייהם של התושבים שניסו להתקדם בחיים. לפי המבחן שכולנו מכירים, שיעורי האבטלה ביישובים הללו גבוהים ושיעורי הזכאים לתעודת בגרות נמוכים.
"אם הייתי יודע", אומר הזקן אותו אני פוגשת מדי שבוע ברהט, "לא הייתי עוזב את האוהל". עבורו האוהל הוא לא רק שאלה של דיור אלא של שאלה של חיים ברי-השגה. האוהל איפשר לו אז את מה שהחיים החדשים והמתקדמים לא יכולים להציע: תעסוקה על בסיס צרכים בסיסיים המושגים באמצעות גידול הצאן והבקר, שהות גבוהה עם בני המשפחה ושקט מדברי. בימים של אז, האוהל היה סמל למשפחתיות ולשבטיות. הנקישות בעת הכנת הקפה והניחוחות מהפינג'אן הביאו אורחים ולא מעט סיפורים מעניינים. לא צריך להכין קפה בשביל להרגיש את האווירה באוהלים שהוקמו בשבועיים האחרונים. גם אם אף אחד לא יכין קפה, האורחים כבר שם. כמה זמן ישהו - שאלת מיליון הדולר. בימים של אז, חוקי המדבר קבעו לאורח זמן לצ'ק-אאוט תוך שלושה ימים ושליש.
בקשתי לחוות דעתו של הזקן על מהפכת האוהלים גוררת משיכת כתפיים ומבט נוגה. וכי מה יגיד? עבורו, האוהל הוא בית מהעבר הממש לא רחוק. הוא נולד לחיים בהם גידול צאן הביא פרנסה והאוהל היה בית מובן מאליו. המעבר לבית לא ממש זימן לזקן שהיה צעיר פעם הזדמנות אמיתית להשתלב בשוק העבודה ובחברה הישראלית.
מגוון הסיפורים שמציגים העיתונאים, מנסים ללמד על תנאי הדיור של קבוצות שונות בחברה הישראלית אך לשם שינוי הכוכב התורן לא מתויג לפי טיפוס כזה או אחר, אלא מוכר לכולנו, שכן הוא אנחנו. מי בעיר ומי בכפר. הזקן מרהט לא לבד ואם שיעורי האבטלה בישראל מושפעים ממקום מגורים או השתייכות לקבוצה כזו או אחרת ואפילו מגיל, הרי שהכוכבים הראשיים ברשימה הם אלו דווקא שיצאו מהאוהל במאמץ לשנות ולשפר את אורח-חייהם. ממש
צחוק הגורל.
