מי שלא הבין עד עכשיו - המהלך שהתניעו חד"ש ו
הקרן החדשה לישראל הוא אקט נגד הדמוקרטיה הישראלית עם מטרות מרחיקות לכת שאין בינן לבין בעיות הדיור דבר וחצי דבר. פעילי "המחאה" מצהירים בגלוי שהם לא מחפשים דירה אלא את שינוי השיטה מ"קפיטליזם" לסוציאליזם. קוראים לזה מהפכה.
אתמול הצטרף אליהם עפר עיני מההסתדרות במהלך אנטי-דמוקרטי משלו. הוא מגיש אולטימטום. הוא דורש לנהל איתו משא-ומתן של שבוע, להודיע על כך במשך סוף השבוע, או שיוביל לשביתה כללית במשק. עם כל הכבוד, עפר עיני היה מאלה שהוציאו את מפלגת העבודה מה
ממשלה. אילו הייתה העבודה היום בממשלה היא הייתה משתתפת במדיניות שהציגה הממשלה בנושא הדיור. אם הנושא כל-כך חשוב לעיני, יתכבד ויצטרף עם מפלגתו לקואליציה.
אפשר להבין את כניסתו של עפר עיני למרכז הבמה בכמה צורות. האחת והפשוטה ביותר: רצון של מפלגת העבודה לנכס לעצמה את המאבק. זה לא בהכרח רע. זה יכול להיות ממניעים תעמולתיים. כל אחד מביט לעבר ספטמבר וכל איש והספטמבר שלו. מארגני תיאטרון הרחוב עם תפאורת האוהלים האחידה רוצים להצית אש כדי להביא את ראש ממשלת ישראל נתניהו במצב של צליעה אל אחד הצמתים המדיניים-אסטרטגיים הקשים שהיו למדינה בשנים האחרונות. ייתכן אף שהמטרה אליה הם שואפים היא ההפתעה האסטרטגית האמיתית של ההכרזה הפלשתינית החד-צדדית באו"ם: אינתיפאדה פנים-ישראלית. למי שמפקפק שהדבר אפשרי, כדאי לבדוק כמה פעילי גרעין קשה מהשמאל הקיצוני קיבלו הכשרה בשנים האחרונות בניהול התנגשויות אלימות מול כוחות הביטחון בבית הספר של בילעין, נעלין, שייח' ג'ראח ועוד זירות בתוך יהודה ושומרון.
אבל יש גם ספטמבר של מפלגת העבודה. אז ייערכו הפריימריז לראשות המפלגה ומערכה תעמולתית על-רקע סוציאלי מתאימה לחלק מהמתמודדים. שלשום היה זה
עמיר פרץ שהופיע בתקשורת, אתמול עיני.
לכל מחרחרי המהומות בישראל של קיץ 2011 צריך לומר: יש בארץ בחירות. מי שמעוניין לחולל מהפכה סוציאליסטית אלימה שיצביע לחד"ש. נראה כמה מנדטים יקבלו הקומוניסטים עם הקואליציה הערבית-אוהלית שלהם. גם מפלגת העבודה באה בחשבון כמפלגת רפורמה סוציאליסטית ומשק ריכוזי המשלב את הסינתזה הנפלאה של אוליגרכיה טייקונית עם איגודי הברזל ומהומות הרדיקלים. עד כמה שזה יישמע אבסורדי הרדיקלים מכפר שמריהו, מהחוג לקולנוע, מבצלאל וממערכות התקשורת משרתים לא רק את המפלגות המובסות של השמאל. הם משרתים את הטייקונים הגדולים שרוצים בכל דרך להיפטר מנתניהו. רק לפני כשלושה חודשים עמד רא"ל (במיל.)
אמנון ליפקין-שחק והתלונן בהרצאה שנשא במרכז למחקרי ביטחון לאומי באוניברסיטת תל אביב, כי אי-אפשר להזיז את הציבור שייצא לרחוב. הוא דיבר על הנושא המדיני. לציבור טוב מדי, הוא התלונן. המצב נוח והציבור לא רוצה שינוי. הוא ביטא את קובלנתם של פובליציסטים מהשמאל שטענו נגד הציבור הישראלי שאינו רוצה "שלום" ונוח לו לחגוג.
אז מה פתאום השתנה? דבר לא השתנה. המצב הכלכלי רק השתפר בחודשים האחרונים. מה שהשתנה זה שיזמי ערעור היציבות במדינה החליטו לנסות הפעם את גיזרת החזית החברתית, שבה הוכח בעבר כי נתניהו פגיע. כרגע מנסים לכפות על החברה הישראלית סדר יום שהציבור לא בחר בו. הגיע הרגע שנסיכי הליכוד שהפכו לדוכסים שמנים נוטפי קלישאות ריקות, יבינו שצריך להגן על הדמוקרטיה. זה רגע הרבה יותר מסוכן לדמוקרטיה הישראלית מאשר חוק איסור החרם שגרר התקוממות של חרון ליברלי קדוש מצד כמה מבכירי הליכוד. התערערות הממשלה לקראת ספטמבר ולאחר מכן הקדמת הבחירות מנוגדות לאינטרס הלאומי. יותר מזה: זוהי פגיעה יסודית בדמוקרטיה. מה שאנחנו רואים היום זו איננה מחאה "עממית" אלא ניסיון נואל לדה-סטביליזציה של השלטון בישראל. יצירת דה-לגיטימציה לממשלה דמוקרטית בסיוע כבד מבחוץ.
