כמו שעון

הקיץ בישראל מבטיח שני דברים: שיהיה חם ושחברת החשמל תזהיר שאין לה די עתודות לייצור חשמל. לפעמים נדמה, שיש עוד משהו משותף לשני המרכיבים הללו: שכולם מדברים עליהם ואיש אינו עושה דבר בנדון. מזג האוויר הוא גזירה משמים, אבל אני לא מצליח להבין מדוע במדינה מערבית מפותחת, מעצמת היי-טק, צריך כל שנה מחדש לשמוע את הבקשות לא להדליק מזגנים ולא להפעיל מייבשי כביסה ולא לשאוב אבק, שמא או-טו-טו לא יהיה לנו חשמל. תירוצים יש לא מעט, וגם הם לא משתנים: אין לנו אפשרות לקבל חשמל ממדינות שכנות, חברת החשמל במשבר, הממשלה לא מזרימה כסף להשקעות, לא נותנים להשתמש במזוט. האמת? ממש לא מעניין אותי. בתור מי שהוא גם בעל מניות בחברת החשמל וגם הלקוח שלה, אני מצפה שהיא תעשה את המינימום המתחייב: תבטיח אספקת חשמל רצופה ואמינה. אם היא לא מסוגלת לעשות את זה - אין לה זכות קיום.

עוד ריטואל קבוע שבינתיים נחסך מאיתנו, הוא איומי המורים שלא לפתוח את שנת הלימודים ב-1 בספטמבר. נכון שיש עוד חודש שלם, אבל איכשהו נדמה שהשנה זה לא הולך לקרות. אם כך יהיה, מגיעה יותר ממילה טובה לשר החינוך, גדעון סער. דומה שאחרי שנים רבות של מאבקים וסערות, אכן הגיעה מערכת החינוך אל המנוחה ואל הנחלה עם הרפורמות עליהן סיכם סער עם ארגוני המורים. ברפורמות הללו נותרו נקודות שטרם לובנו עד הסוף, וכידוע אלוקים נמצא בפרטים, ועוד ייתכנו מאבקים ואולי אפילו שיבושים. אבל הרושם הכללי הוא, שהמערכת נכנסה למסלול ארוך טווח בו תוכל סוף סוף לעסוק בדבר החשוב באמת - חינוך ילדינו ושמירת הפער האיכותי מול שכנינו - במקום בסכסוכי עבודה ומאבקי יוקרה.

הרופאים המתמחים צודקים לחלוטין. תנאי עבודתם בלתי אנושיים ומסכנים חיי אדם מדי יום, ובתמורה הם מקבלים בערך חצי ממי שקיבלה העוזרת הבלתי-חוקית של הזוג ברק. במיוחד אני לא מצליח להתחיל להבין את פשר המשמרות בנות 26 השעות שלהם; מתימטיקה פשוטה מגלה, שאפשר לחלק את אותו מספר רופאים לכפליים משמרות שכל אחת מהן תימשך מחצית הזמן. מאידך, אני לא מצליח להתחיל להבין את התנגדותם הנחרצת לשעון נוכחות. אם זו התנגדות עקרונית, בנוסח "מה, אתם לא מאמינים לנו?" - אזי היא ילדותית ומיותרת. זכותו של מעביד לפקח על כך שעובדיו נמצאים במקום העבודה בזמן העבודה, וזה בכלל לא קשור לאמון. ואם זו התנגדות מעשית - אני מתחיל לחשוש שיש להם מה להסתיר, שמא באמת יש ביניהם מי שיוצאים לעבודות פרטיות או לעניינים אישיים.

קובץ חוויות מקרי מהשבוע האחרון. נסעתי ברכבת לחיפה; היא איחרה בעשר דקות. קו 480 מירושלים לתל אביב יוצא באופן קבוע באיחור של 10-5 דקות ביחס ללוח הזמנים. קו 10 ממסוף 2000 בתל אביב יצא שתי דקות אחרי הזמן, כי הנהג היה עסוק בשיחה עם חברו. רכבת ישראל, אגד, דן. אצל כולם השעון הוא לכל היותר בגדר קו מנחה כללי. לפני שאתם מבטיחים לנו רפורמות שישנו את חיינו, לפני שאתם מדברים על תחבורה ציבורית שתקרב את הפריפריה למרכז ותחולל מהפך במדינתנו, בקשה צנועה: תקפידו על לוחות הזמנים של התחבורה שכבר נוסעת, כולל בין הערים הגדולות ובתוכן.

נדמה לי שבכל מה שקשור למינויים בכירים, לממשלת נתניהו יש שעון משלה, בו יש הרבה יותר מ-60 שניות בדקה ו-60 דקות בשעה ו-24 שעות ביממה. אחרת, אני מתקשה להבין מדוע הממשלה הזאת מורחת דרך קבע כמעט כל מינוי בכיר שהיא צריכה לבצע. לרשות המיסים אין מנכ"ל נבחר ויהודה נסרדישי התבקש להישאר עוד קצת. מינויו של חיים שני למנכ"ל המשרד נעשה גם הוא באיטיות ובאיחור. מינהל התכנון פועל ללא מנכ"ל קבוע מזה שבעה חודשים. זהו פרק הזמן בו אין מתכנן ראשי במחוז מרכז של מינהל מקרקעי ישראל. מנכ"ל המינהל התפטר לפני שלושה שבועות ומחליפו טרם נבחר. בין ינואר למאי לא היה למשרד הפנים מנכ"ל קבוע. ואלו רק כמה דוגמאות. אז ככה: או שהממשלה הזאת - ושימו לב שמדובר בשורה של משרדים ושרים - חושבת שאפשר לנהל את המדינה בלי הפקידות הבכירה, ואז היא מורכבת משורה של טמבלים; או שהיא לא מסוגלת לקבל החלטות פשוטות, ואז אוי לנו כאשר יהיה עליה לקבל החלטות מסובכות. כך או כך - זוהי הפגנת אימפוטנטיות וחוסר יכולת למשול.

"האם יש נקודה נוספת שהיית רוצה להסב את תשומת ליבי אליה?", שואל הקולונל רוס, ושרלוק הולמס משיב: "למקרה המוזר של הכלב בשעת לילה". הקולונל תוהה: "הכלב לא עשה דבר בלילה". והולמס עונה: "זה היה המקרה המוזר". לפעמים כאשר לא קורה משהו - זהו המקרה המוזר. כל שנה, באזור יולי-אוגוסט, אנו לומדים שהסיכונים על בטחונה של המדינה הולכים וגדלים. פעם זה עירק, פעם זה הטרור, פעם זה אירן. זה הפך להיות חלק בלתי נפרד מהקיץ שלנו. והנה, יולי 2011 כמעט מסתיים, אוגוסט כבר בפתח - ואין שום דבר. מה קרה? השלום פרץ מבלי שנרגיש? אחמדינג'אד התגייר? ממש לא. מה שקרה הוא, שהשנה אין דיוני תקציב, כי הכנסת אישרה אשתקד תקציב לשנתיים. וכאשר אין דיוני תקציב ואין צורך ללחוץ על משרד האוצר - פתאום נעלמים האיומים האסטרטגיים. מה שאומר, שכדאי לקחת בערבון מוגבל את האיומים שינחתו עלינו בקיץ 2012, לקראת התקציב הבא.