פרשת מסעי, שנקרא השבת, היא לא רק סיום של ספר במדבר, אלא גם פרק סיכום של החומש, מעין מיקרוקוסמוס של החומש כולו. זו לא רק פרשת מסעי, המסכמת את מסעות בני ישראל במדבר ומשמעותם. מעֵבר לכך מדובר בנושאים ובמסָרים מרכזיים שנידונו בחומש, וחוזרים גם בפרשתינו. נושאים אלה - בהמשך לפרשת מטות - הם המנהיגוּת, השפעת הסביבה, ערֵבות הדדית, מניעת אלימות ואפילו מעמד הנשים בתורה.
קמבק המסעות מלבד סוגיית הנחלות פרשת מסעי, כשמה, מהווה מעין 'קמבק' לכל מסעות ישראל במדבר. לא, אין מדובר במפת הדרכים או בשיעור בגיאוגרפיה. בתורה, כידוע, אין אפילו תג מיותר ללא משמעות. המטרה היא שבני ישראל בצפייה לאחור, ובמרחק זמן ומקום, יפיקו את הלקחים הנדרשים ממסעותיהם ומהאירועים שהיו שם.
כך למשל ילמדו על התנהלותם הניסית במדבר, שה' סיפק להם תמיד מזון, מים (לדוגמה באֵילים) והגנה ביטחונית מפני האוייבים מחד-גיסא. מאידך-גיסא ילמדו לתקן את חטאיהם ותלונות השווא שלהם, המשתקפים גם בשמות המקומות, דוגמת מרה, מי מריבה, קברות התאווה (תאוות הבשר, כזכוּר). ברפידים, שרפו ידיהם במצוות, בהשפעת עמלק. בשיטים, שם חטאו בבעל פעור, ילמדו על חומרת עבירת הפריצוּת והמתירנות.
הם ילמדו גם ממידות מנהיגיהם הצדיקים, בחינת "והיו עיניך רואות את מוריך", והכרת תודה. בחצרות ילמדו שהמתינו למרים הנביאה, שסיפקה להם את הבאר המפורסמת (מלבד מים, היא הניבה גם תוצרת חקלאית וסימנה את גבולות החנייה בין השבטים), לאחר שלקתה בצרעת. ואגב כך ילמדו להיזהר מלשון הרע, לאחר שמרים אף שדיברה לתועלת, למען שלום בית, נגד פרישת משה מציפורה אשתו, לקתה בעבורם, כדי להמחיש להם את חומרת העבירה. בקָדֵשׁ ילמדו על מרים, המנהיגה הקדושה, ששָם קברו והספידו אותה במותה. ובהור ההר, שם ביכו כל ישראל את מות אהרן הכהן, ילמדו ממידותיו להיות אוהב שלום ורודף שלום, ולקיים את מורשתו הנצחית להשכין שלום בית, ושלום בין איש לאשתו.
תזכורת למעמד האישה משתקפת לא רק בחצרות ובקדש, לגבי מנהיגותה ההרואית של מרים הנביאה, אלא גם לגבי בנות צלפחד. כזכור, בזכותן נקבעה הפסיקה התקדימית בתורה לירושת בנות. בפרשתנו נסגר מעגל, כאשר הן נישאות לבני שבטן, שבט המנשה, כך הכל נשאר בתוך המשפחה, אפילו הנחלה.
שיעור במקלט חז"ל למדו על חשיבות איכות הסביבה בפרשתנו. ערי הלוויים היו צריכים להיות מוקפות במגרשים לנוי ולצמחייה.
אך פרשתנו מלמדת כי לא פחות מאיכות הסביבה הפיסית חשובה האקולוגיה הרוחנית. על הארץ להיות נקייה לא רק מעבודה זרה, אלא גם משפיכות דמים. אם חשבתם שהמקלטים החברתיים ( לנשים מוכות ועוד) הם המצאת המאה, אינכם אלא טועים. בפרשתנו מצווה ה' לבנות שש ערי מקלט בארץ ( שלוש ערים ממערב לירדן, ושלוש ערים ממזרחו) לרוצחים בשגגה.
מה לומדים מסוגייה חשובה זו? ראשית, שימו לב לשם. כפי שהצביע הרב
חנן פורת, בתורה מי שהורג בשגגה, בלי כוונה, אינו נקרא הורג, כמו במשפט המערבי בן ימינו, אלא נושא את התואר רוצח, המלווה אותו כל ימי חייו. אין מדובר באות קין בלבד, אלא בסוגייה כבדת משקל בעלת השלכות משפטיות. היא גם מצביעה על אחריותו האישית של כל אדם להימנע מגרימת מוות ברשלנות.
מעֵבר לכך המדרש מצביע על כך, שמדובר בדין שמיים מובהק לשני האנשים המעורבים במעשה, שמתברר שאינם נקיי כפיים. שניהם רצחו, אולם לא הובאו למשפט מחוסר עדים.
ועתה באו על גמולם. על-פי תפיסת הגמול המקראית, הקב"ה מגלגל זכות על-ידי זכאי וחובה על-ידי חייב. הא כיצד? מסביר המדרש שה' מְזַמֵּן את שני הרוצחים ביחד בפונדק, למשל. הרוצח בשגגה עולה לסולם ונופל על הרוצח במזיד, שנמחץ תחתיו למוות. וכך מי שהרג במזיד, נרצח, ומי שבשוגג -, בנוכחות עדים, במקום ציבורי, בא על עונשו וגולה לערי מקלט.
אומנם המקרא מציג את המקלטים כהגנה על הרוצח בשגגה מפני גואל הדם, אך לא פחות הם מהווים עונש לשוהה בהם, שאינו זכאי לצאת לחופשי ועליו להישאר שם עד מות הכהן הגדול. וזהו זמן לעריכת חשבון נפש על מעשיו, תוך הפקת לקחים על מהות קדושת החיים והזהירות הנדרשת לשם כך.
ומדוע על הרוצח לשהות במקלט עד מות הכהן הגדול? מתברר שהזיקה ביניהם היא הדדית. מצד אחד, כפי שאומר רש"י, בניגוד לכהן, שבשכינתו מאריך חיים, הרוצח, גם אם בשגגה, קיצר חיי אדם. לכן הוא אינו ראוי להשתחרר כל עוד הכהן הגדול חי. אך לא פחות זו היא אחריותו הציבורית של הכהן הגדול, אשר כמנהיג רוחני היה עליו למנוע מעשי רצח בדורו. אם בכל זאת קרה הדבר, הוא מצביע על פגם באישיותו או בדרך חינוכו את הדור, שאיפשר לפשעים הללו להתרחש. מותו מסמל את הכפרה, שבעקבותיה רשאי הרוצח לצאת לחופשי. לפנינו אפוא גם שיעור במנהיגוּת, שראוי לשמש מודל למנהיגים בני ימינו.
עיגולים של שמחה ולקינוח, 'ווֹרְט' מִשֶּלִּי. אם חשבתם שחרדה ומקהלה הן רק שמות עצם, אינכם אלא טועים. פרשתנו מלמדת, כמה מפתיע, כי הן היו גם שמות ערים במדבר. כן, קראתם נכון. "וַיסעו מחרדה, וַיחנו במקהלות". ומה ניתן ללמוד משמות שכאלה? אם אתם בחרדה - התרופה היא: מקהלה! החנייה ממסע החרדות הנפשי, והמנוחה מהן, עוברת כמו תמיד דרך הניגונים שבלב ומעגלי השמחה (ואולי גם רמז לתמיכה קבוצתית). ידועה האימרה החסידית "כי בשמחה תצֵאו". בעזרת השמחה יוצאים מכל הבעיות. השמחה, ושוב השמחה, היא הפתרון האולטימטיבי - והנוסחה המנצחת - לכל המצוקות. זה בָּדוּק. נַסו והיווכחו! והעיקר, להיות שמח.
שבת שלום וחודש טוב!