אפשר להבין את שמחת ההמונים על התרחשות המהפכות בארצותיהם. הם המתינו לשינוי המשטרים שדיכאו ועשקו אותם שנים רבות. אך השמחה שסחפה אותם התמוססה חיש מהר. ששה חודשים חלפו מאז פרוץ המהומות, ועדיין אין מפת דרכים ברורה של הכוונות והיעדים. בתוניסיה, מצרים, תימן, לוב וסוריה יש מהומות ועימותים אלימים בין המשטרים ובין המתקוממים, ולמעשה מלחמת אזרחים מאיימת על מרבית מדינות המהפיכה, זאת בהעדר מנהיגות חלופית המסוגלת לאחד את הפלגים הפנימיים ולהובילם לקראת עתיד בטוח וטוב יותר.
ככל שנוקף הזמן, מתברר להמונים כי מצבם גרוע יותר ממה שהיה, ובמיוחד כלכלית. השכירים דורשים העלאת שכר, המשטרים נענים במידה מסויימת, ובמצרים למשל הועלה שכר המינימום ל-708 לירות מצריות (120 דולר). אך יוקר המחיה והאינפלציה מנטרלים את השפעתה של העלייה בשכר, ובמירוץ שבין השכר ובין האינפלציה, התייקרות מצרכי היסוד בפרט ויוקר המחייה בכלל - מפסידים השכירים. במצרים הגורם העיקרי למשבר הכלכלי נעוץ בקריסתו של ענף התיירות, שהיה מקור הכנסה עיקרי (13 מיליארד דולר ב-2010), וממנו התפרנסו כ-12 מיליון תושבים. משקיעים ממדינות הנפט וממדינות המערב מיהרו למשוך את השקעותיהם מן הבנקים במדינות הסובלות מחוסר יציבות, כמו מצרים, תוניסיה, סוריה ותימן. בכך הם איששו את נכונותו של הפתגם המצרי כי "הקפיטל מוג לב".
בנוסף לכך, המשטרים האירעיים שקמו בעקבות המהפיכות, הן כמועצות הפיקוד הצבאי והן כהנהגות האזרחיות, הם חסרי ניסיון בניהול ענייני המדינה. לכן, שוררים אנדרלמוסיה וחוסר יציבות. התסכול וחוסר האונים הם רק קדימון קליל לקשיים ולמשברים שבדרך. אכזבתם של ההמונים נובעת מכך שההנהגה החדשה אינה מסוגלת לחולל את השינויים המיוחלים באמצעות צווים ופקודות, וההמונים באים בטענות לגופים המנהלים את המדינה. במצרים נדרש הפיקוד הצבאי לתת פתרונות, אך במהפיכות ובהפיכות אין "שלט" המאפשר, בלחיצת כפתור, לפתוח את ערוצי הרווחה והדמוקרטיה.
צמיחה כלכלית ורווחה מחייבות תכנון מדוקדק של כלכלת העתיד וגיוס מומחים והשקעות, כמו גם עריכת מהפך בתוכניות הלימוד ובהתאמתן לצורכי המשך. אלה מחייבים שנים של עבודה ומסירות, ואין אפשרות לערוך קיצורי דרך. ממחקרים על המהפיכות הגדולות בתולדות העמים, כמו המהפיכה הצרפתית, מהפיכת אוקטובר והמהפיכה התעשייתית באירופה, עולה כי חלפו שנים רבות עד שההמונים נהנו מפריין. גם ראש אגף המודיעין בצה"ל, אלוף אביב כוכבי סבור כך, באומרו כי "התוצאות החיוביות למה שקורה בימים אלה במזרח התיכון יתממשו (רק) בעוד מספר שנים". גם הסופר הלבנוני באסם אלג'סר כתב כי "למרות חשיבותן של המהפיכות האחרונות בעולם הערבי, הן לא יניבו את פירותיהן בשנה זו או בשנים הקרובות. העולם הערבי והאיסלאמי יחווה עוד מהפיכות והפיכות והתקוממויות, לפני שיקומו משטרים רצויים. הדבר מחייב הקרבה ומרווח של זמן. והדרך לכך אינה בגילויי עויינות כלפי הזולת ובהשבת החברה אלף שנים אחורה".
ללמוד מתולדות העמים במזרח התיכון משטרו של קאסם שב-1958 תפס את השלטון בעירק אחרי נפילת המשטר המלוכני, יצא בתוכנית מקיפה של רפורמה חקלאית. אלא שזו נכשלה כישלון חרוץ, היות שהמשטר נכשל בהכשרת דור של טכנאים שידע להכניס לחקלאות את המיכון הדרוש להעלאת מימיהם של הפרת והחידקל בצורה מבוקרת, כדי להשקות בהם את מיליוני הדונמים של אדמה חקלאית. אותו כישלון נחל גמאל עבדול נאצר כשניסה ליישם במצרים את הרפורמה החקלאית.
עוד גורם יסודי לכישלון הניסיון להשיג צמיחה כלכלית הוא הישענותם של המשטרים החדשים על הכוח הצבאי. לברית המועצות לשעבר היה כוח צבאי אדיר: אחרי מלחמת העולם השנייה היו לה 20 מיליון חיילים, טילים בין-יבשתיים, נשק גרעיני והישגים בכיבוש החלל. אך המשטר הסובייטי נכשל ביישום הצמיחה הכלכלית, והאוכלוסיה של בריה"מ נחשבה לאחת העניות בעולם. בסופו של דבר המשטר הסובייטי קרס.
גם יישום הדמוקרטיה מתנהל בעצלתיים, היות שהעוני, המעניק עדיפות לפת הלחם, מהווה מחסום בפני קידום הדמוקרטיה. המהטמה גנדי אמר על עצמו: "אני מנהיג של אומה רעבה, והאורז חשוב לאומה זו יותר מן החירות", ואילו מנהל הבנק העולמי העריך כי הכנסה של 10 אלפים דולר בשנה היא המינימום ההכרחי ליישום הדמוקרטיה. במדינות עניות שיעור המצביעים בבחירות הוא 50 אחוז בממוצע, ויש עניים המוכרים את קולותיהם. החרמת הבחירות היא הבעת מחאה נגד השלטון, וכשהעניים כן משתתפים בהן, הם בדרך כלל מצביעים למפלגות הקיצוניות האנטי-דמוקרטיות. כך קרה באלג'יריה וכך קרה בקרב הפלשתינים.
יתר על כן, אומנם הדמוקרטיה היא מערכת ערכית המתנגשת עם ערכי האיסלאם. אך יחד עם זאת לא יהיה זה נכון לקבוע כי זו נדחית לגמרי על-ידי החברה המוסלמית. יש מדינות מוסלמיות שבהן מיושמת חלקית הדמוקרטיה, כמו בטורקיה, ירדן, תוניסיה, פקיסטן ולבנון, עד לפלישתו של הצבא הסורי אליה ב-1976.
השפעת ההתרחשויות על ישראל אחת ההשפעות הבולטות ביותר של ההתרחשויות בחודשים האחרונים היא שהבעיה הפלשתינית פוסקת לעמוד בראש סולם העדיפויות של כלל הערבים. סיסמתם המסורתית כי "הבעיה הפלשתינית היא בעיה מספר אחת של הערבים" מאבדת גובה מיום ליום. גם הסיסמה של המשטר הסורי: "אין קול שעולה על קול המלחמה" הופכת מושא ללעג. גל המהפיכות הפוקד את העולם הערבי עדיין אינו מבשר אביב. אך התעסקותם של הערבים בענייני הפנים שלהם דוחקת את הבעיה הפלשתינית במורד סולם העדיפויות. בראש סולם העדיפויות של המשטרים הערביים ניצבת השמירה על השלטון, ובראש סולם העדיפויות של העמים - פת הלחם.
ניסיונו של המשטר הסורי להפנות את זעם ההמון לכיוונה של ישראל בימי הנכּבה והנכּסה לא צלח. וכשנשמעה בהפגנות סיסמה הקוראת לנשיא בשאר להפנות את הטנקים לרמת הגולן, כוונתם הייתה לניגוח ולהשפלה, אך בשום פנים ואופן לא הזמנה לצאת למלחמה.
באשר למצרים, יהיה אופיו של המשטר החדש אשר יהיה, הערכת המודיעין היא כי לא יהיה עימות צבאי עם מצרים בעתיד הקרוב. אך אם יזוהה שינוי אסטרטגי במצרים, ישראל מביאה זאת בחשבון, בהתאם לכלל: להתכונן לחמור ביותר האפשרי. עם זאת, יש יסוד לקוות כי המשטרים החדשים יתמקדו בהבטחת עתיד טוב יותר ויממשו את שאיפות עמיהם, ולאור הניסיון יבינו את מה שעמיהם נוכחו לא מכבר לדעת: כי ניצול הסכסוך לשם הרדמת ההמונים הוא מקסם שווא.
