חוק החרם (חוק למניעת פגיעה במדינת ישראל באמצעות חרם, התשע"א - 2011) לא באמת מאיים על
חופש הביטוי, כפי שהוא נתפס כיום בדמוקרטיות המודרניות. אחרי ככלות הכל, רק אנרכיסטים מאמינים באמת בזכות ביטוי בלתי מוגבלת. חופש הביטוי, עם כל חשיבותו, הוא רק אחד הערכים במערכת הערכים הדמוקרטיים היקרים לנו, ובמהותה, הדמוקרטיה מאזנת בין ערכים מתנגשים להשגת מתח בריא ביניהם.
אמנם עלינו להיות קשובים וזהירים נוכח כל הגבלה ממשלתית על חופש הביטוי, אך במציאות הדמוקרטיות כל הזמן מטילות עליו מגבלות. כך למשל סוגים מסויימים של ביטוי העלולים לאיים על שלום הציבור נקבעים כעבירות פליליות, בין אם הם גורמים בכוח לאלימות או קוראים לה.
(אין לשכוח כי מגבלות הממשלה על חופש הביטוי או על התנהגות העלולה לגרום אלימות, גם אם אינה קוראת לה, מעניקות באורח פרדוקסלי דווקא לאלימים ביותר וטו מעשי על חופש הביטוי של אחרים. זוהי במיוחד בעיה של ישראל, היות שהערבים, כקבוצה, נחשבים ככלל על-ידי בתי המשפט להרבה יותר אלימים מאשר יהודים. מסיבה זו, צורות שונות של ביטוי רגיל או תפילה, ואפילו עצם נוכחותם של יהודים במקומות כמו הר הבית מוגבלים, מחמת היותם "התגרות מסוכנת" או "הסתה" כלפי "הרחוב הערבי". ויש לשאול, מדוע זה שאיננו רואים כגזענית - או לפחות כפטרנליסטית - את ההנחה המשפטית כי ערבים הם אלימים, ואינם מסוגלים, וגם אין לדרוש מהם להיות מסוגלים, לסבול חופש ביטוי של אחרים, או סתם את חברתם של אלה שעמם אין הם מסכימים?).
החברות הדמוקרטיות אוסרות על ביטוי שיש בו מרמה או פוטנציאל למרמה בהקשר הכלכלי. מחלקות שלמות של הממשל מוקדשות למניעה או להענשה של מרמה. לעתים אנו מפלילים מרמה ולפעמים אנו קובעים אותה כעוולה אזרחית כלפי קורבנות המרמה, או אפילו כלפי קורבנותיה הפוטנציאליים המזכה אותם בפיצויים.
לעתים דיבור ישר וכן לחלוטין אסור בחברות דמוקרטיות, כשאנו סוברים כי אחרים עלולים להשיג באמצעותו יתרון בלתי הוגן. כך למשל העברה של "מידע פנים" הוא סוג של דיבור שאנו רואים כפוגע בעולם העסקים, ובמדינות מסויימות מדובר בהתנהגות הגוררת עונשים כבדים. כך גם מוענקת לקורבן של דיבה ולשון הרע זכות תביעה, וביטוי כזה אף נחשב בתנאים מסויימים לעבירה פלילית.
קהילות רבות בעולם החופשי מגבילות אפוא בחוק את חופש הביטוי בדרכים שונות, מסיבות שונות ובתנאים שונים. אמת, אנו נוטים לרסן את הממשלה מפני הגבלה שרירותית של הביטוי, ואנו גם מצפים שהגבלת הזכות תיעשה בכל מקרה בצמצום.
המפתח הוא שקילה ומדידה של הנזק היחסי שגורם הביטוי לאלה שנגדם הוא מכוון. לאחרונה, ישראל וכל אלה הקשורים אליה, חשופים לביטויים הגורמים נזק חמור - דה-לגיטימציה שיטתית של המדינה, המטילה ספק בזכותה להתקיים, להגן על עצמה, על אזרחיה ועל מוסדותיה התרבותיים ועוד. החוק הישראלי נגד החרם אינו מטיל על חופש הדיבור או הביטוי יותר הגבלות ממה שמטיל החוק האמריקני המעניק זכות תביעה אזרחית על לשון הרע או דיבה, או מעניש העברה של "מידע פנים" או מפליל חברות אמריקניות על השתתפות בחרם הערבי. בהבדל מן החוק האמריקני המכוון נגד חברות המשתתפות בחרם, החוק הישראלי מאפשר הגשת תביעה אזרחית דווקא נגד אלה הקוראים להטלת חרם. החקיקה הישראלית אינה קובעת את ההסתה לחרם כעבירה פלילית, ואף מאפשרת לאלה שאישית מעוניינים להחרים את ישראל או את בתי העסק שלה הממוקמים מעבר לקווי שביתת הנשק מ-1949, לפעול כרצונם ועל-פי צו מצפונם. חוק זה, המתיר לקורבנות החרם לתבוע את מתקיפיהם, הוא הרבה פחות חמור אפוא מחקיקה הקוראת להעמדה לדין מצד המדינה, והוא דומה לחוק הגנת הצרכן של מדינת מסצ'וסטס בארה"ב, המאפשר לאנשים פרטיים (להבדיל מן הממשלה) לתבוע מוכרים רמאיים פיצויים כפולים ומשולשים.
החוק נגד החרם, גם אם אינו מושלם, ממלא שתי מטרות. האחת, הוא מצייד את אזרחי ישראל - כולל אלה המתגוררים ביהודה ושומרון (המעסיקים עשרות אלפי עובדים פלשתינים, שאחרת היו סמוכים על שולחנה של הרש"פ) - באפשרות להגן על עצמם, באמצעות הגשת תביעה אזרחית, מפני אלה שכדרך שגרה מערערים את זכויותיהם לחופש ההתאגדות, חופש ההתקשרות החוזית והחופש האקדמי. מתן האפשרות להיפרע בתביעה אזרחית מאלה המפעילים כלפיהם דמוניזציה מוחלטת ומסכנים את עסקיהם - היא ראוייה.
המטרה האחרת היא שהחוק הישראלי בתבונתו נוטל מאלה השוללים קיום קשרים כלכליים, אקדמיים ותרבותיים עם ישראל או עם מוסדותיה, את הזכות ליהנות מהקלות מס או להתחרות במכרזים ממשלתיים. כלומר, החוק שולל זכויות יתר כלכליות מטעם המדינה מאלה שלכאורה מתנזרים ממילא מקיום כל קשר עמה.
הקוטג' ביו"ש אינו הקוטג' של תנובה יש גם לציין, כי החרם נגד ישראל ונגד יו"ש אינם דומים כלל לקריאה לחרם על גבינת הקוטג', שנועד להוריד את מחירה - לא במטרה ולא בתוצאה. בעוד שהראשון נועד להחרים לחלוטין אנשים, השני - לא. החרם נגד ישראל ונגד יו"ש הוא מתקפה גורפת על המוסדות ועל הגופים התרבותיים והאקדמיים בכל רחבי העולם, שמכוון להסתיים רק עם בידודם וחורבנם הגמור של המוחרמים. לעומת זאת, חרם הקוטג' הוא חרם צרכני מקומי בלבד, בהיקף מוגבל ביותר. בעוד שאת החרם נגד ישראל מובילים אנשים האדישים לחוסר מידתיותו או לקשר שבין פעולותיהם ובין הנזקים שגורמים מעשיהם, חרם הצרכנים הוא מידתי, והוא צעד ממוקד של הגנה עצמית כלכלית, בתגובה לעוול כלכלי.
בישראל, קבוצות של אנשים (חלקן מקומיות וחלקן לא) תזמרו את ההכפשה הבינלאומית של קהילות ישראליות שלמות, המכוּונת במיוחד נגד עסקים לגיטימיים הממוקמים בהן, מתייגת אותם "מכשול לשלום" ומפעילה כלפיהם דמוניזציה מופקרת. אומרים לנו המחרימים כי אלה הרוכשים פטריות מחקלאים ב"גדה המערבית", מחבלים בשלום. האווירה רעילה לחלוטין, והמרעילים אותה מצאו לעצמם טקטיקה, שעד עתה לא עלתה להם אגורה שחוקה. עתה, הם יפעילו את הדמוגוגיה הזאת ביתר זהירות.
אך למעשה, חופש הביטוי משיק לנושאים רחבים הרבה יותר, העוסקים בדמותה של הדמוקרטיה במדינת ישראל, ובאופיה היהודי. לנושאים אלה אין קשר ישיר לחופש הביטוי, וזה שימש להם לאחרונה עטיפה בלבד.
ראשית, על "הלוחמים למען חופש הביטוי הבלתי מוגבל" לתת הסבר מניח את הדעת לכך שעצם נוכחותם של יהודים וישראלים שעברו להתגורר ביו"ש, מתירה את התערבותם של ה"לוחמים" בקשריהם העסקיים של אותם מתיישבים, את הפרת החוזים שלהם ומצדיקה התקפה על החירות האמנותית והאקדמית שלהם. אין די בטענה הפשטנית ש"ההתנחלויות אינן חוקיות". פרופ' יוליוס סטון וקבוצה של משפטנים בינלאומיים, ויוג'ין רוסטאו, עוזרו לשעבר של שר החוץ של ארה"ב ודיקן בית הספר למשפטים באוניברסיטת ייל, שהיה ממנסחי החלטה 242 של האו"ם, כבר חשפו לפני שנים רבות את שקריות הטענה.
בעוד שהריבונות על אזורים מסויימים נמצאת במחלוקת, עצם הנוכחות של יהודים על קרקע שהם רכשו ושילמו עבורה היא בוודאי לא פחות "בלתי חוקית" מאשר נוכחותם של ערבים בכפרים המצויים על אדמה ישראלית. למעשה, כמות הבנייה הבלתי חוקית המתבצעת בישובים הערביים עולה בהרבה על זו היהודית. למרות זאת, שום מנהיג של הרוב היהודי לא קידם אג'נדה כי יש לגרש את הערבים מבתיהם בישראל כתנאי לשלום. אך ההנחה המרומזת בדרך כלל כי יהודים ורק יהודים יש לעקור מבתיהם, נותרה קביעת יסוד אצל רבים ממובילי החרם. בוועידתה של הליגה הערבית בקטר במאי האחרון, חזר יו"ר הרש"פ
מחמוד עבאס מפורשות על כך שמדינת פלשתין תהיה "חפה מיהודים". האם טיהור אתני גם הוא ערך דמוקרטי? האם יש אכן להגן על תביעה זו במסגרת חופש הביטוי? בוודאי אלה המתנגדים לחוק החרם והממהרים לבחון את אכיפתו, אינם יכולים באמת לתמוך בהצהרתו של מחמוד עבאס וברציונל העומד מאחוריה.
אין שום הצדקה, חוקית או מוסרית, להצהרתו של עבאס. כפי שהבהיר רוסטאו, המנדט הבריטי הכיר בזכותו של העם היהודי "להתיישב בצפיפות" בכל ארץ ישראל המנדטורית. יחד עם זאת, נקבע כי תנאים מקומיים עלולים להביא את בריטניה "לדחות" או "לעכב" התיישבות יהודית במה שכיום מדינת ירדן, ואחרי מפלתה של האימפריה העותומנית, הורה על נטילת 77 אחוז מפלשתינה, מולדתו ההיסטורית של העם היהודי, ליצירת ממלכה קולוניאליסטית. אלא שהחוק הבינלאומי נותר ברור לגמרי, ולפיו הזכות להתיישבות יהודית בכל ארץ ישראל המערבית אינה ניתנת לביטול, אלא בהסכם שלום מוכר, שהוא פרי מו"מ בין ישראל ובין שכנותיה.
הנושא הנוסף הוא, שבישראל אנו חיים בחברה תוססת ונמרצת, שבה רבים מן התושבים חשים חופשיים - ואולי חייבים - לבוז לכל חוק שעמו אינם מסכימים, ולהוכיח אחרים הנוהגים באותו אופן. המדינה מלאה באלה המכונים אקדמאים ליברלים שאין להם כל נקיפות מצפון לקרוא להפעלת אלימות נגד "
מתנחלים", וביודעי-כל משני צידי המתרס הפוליטי המצדיקים את התמרמרותם בהאשימם את "עריצות הרוב" (לא את עצמם) או את "חטיפת המדינה" על-ידי מיעוט פורע חוק (שוב, לא הם). הדמוניזציה חסרת הגבולות שנוקט כל צד בניסיון להגביל את זכויות היסוד של יריביו ואת עצם הלגיטימיות שלהם - לא רק את חופש הביטוי - חייבת להיפסק. גם כללי התקינות הפוליטית והאזרחית רומסים כל כבוד בסיסי והגינות. בו בזמן, משתלחים אוטומטית בכל התנהגות שניתנת לתיאור כ"תקינות פוליטית", ולא תמיד בצדק. יש מקום לשיפור אצל מנהיגי שני הצדדים של הוויכוח הפוליטי, וציבור הבוחרים שלהם מתווכחים עם יריביהם כדי לנצח ולא למען האמת. כינויי גנאי וסטיקרים על פגושים ממלאים את מקומו של ויכוח עובדתי ומנומק.
הזמן יגיד אם החוק הנוכחי נגד החרם ימשיך לעורר בעיקר תגובות צורמות מצד אלה שעליהם עדיין לקרוא את החוק ולהבין אותו, או שמא יוכלו המנהיגים והבוחרים לנצל את ההזדמנות ולפתוח בדיון פורה. דיון רציני בשאלה, מה המשמעות של היות ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית - עשוי להאיר יותר מאשר להרגיז, ולהפוך את ישראל למדינה חזקה אף יותר.
