שורפים את המועדון

כן, זו מחאה פוליטית לגמרי, וכל הניסיונות להסוות את זה נלעגים וילדותיים. החברים במאהל רוטשילד הם הנכדים של הזקנה במסדרון ממערכת הבחירות של אהוד ברק ב-99'. למחאה הזו יש כתובת ברורה: בנימין נתניהו. הוא ולא בעלי הבתים שדורשים מחירים בשמיים, הוא ולא שר האוצר, הוא ולא שר השיכון, הוא ולא אף אחד אחר. אפילו לא הטייקונים. מטרתה ה(כמעט) מוצהרת של המחאה היא להפיל את ממשלת נתניהו, או לפחות לגרום לכך שלמערכת הבחירות הבאה הממשלה הזו תגיע מובסת ושנואה. הדגם לחיקוי הוא מפגיני כיכר א-תחריר, וזה לא דימוי רומנטי ולא מטאפורה. הם מתכוונים לזה ברצינות. לא, איש אינו מנסה לטעון שיש איזשהו דמיון בין המשטר הדיקטטורי במצרים ובין המשטר הדמוקרטי בישראל, ולא שיש איזשהו מקום להשוואה בין המצוקות של העם המצרי הרעב ללחם ובין הבעיות של דור בתי הקפה בתל אביב. ההשוואה לכיכר א-תחריר היא רק בהגדרת המטרה הברורה כשמש: להפיל את השלטון השנוא. החברים במאהל היו שורקים בוז למסיבת העיתונאים של נתניהו גם אם הוא היה מוצא פטנט גאוני שבשרביט קסמים מוריד לחצי את מחירי הדירות. אי-אפשר להגיד שמחירי הדירות בתל אביב מעניינים אותם כמו שהסבתא שלהם מהמסדרון בנהריה עניינה את מצביעי אהוד ברק לפני 12 שנה. העניין הזה באמת מציק להם, אבל שקוף לגמרי שזו רק עילת המחאה ולא יעד המחאה. יעד המחאה הוא המחאה עצמה.

והעובדה שזו מחאה פוליטית למהדרין היא לא האשמה נגד אף אחד ולא חשיפה של שום סוד אפל. פוליטיקה היא לא מילה גסה ולא משהו פסול. הקואליציה של נתניהו זכתה בבחירות ברוב שאין עליו עוררין, אבל גם המחנה שהפסיד בבחירות מייצג ביושר מיליוני בוחרים מתוסכלים שבחרו שמאל ורוצים לחזור ולזכות בשלטון. מה רע בזה? מה יש כאן להסתיר? נכון, זה לא כל כך יפה לנצל לטובת מטרות פוליטיות מצוקה אמיתית של המוני אזרחים, זה ציני, זה קצת צבוע, אבל זה לגיטימי. זה ציני כי ברק ניצח את נתניהו בזכות הסבתא ההיא ואחר כך שכח אותה במסדרון. וגם היום אילו היו צעירי תל אביב הזועמים מצליחים להפיל את נתניהו ולהמליך במקומו את ציפי לבני, היא והם היו מקפלים את האוהלים ושוכחים את מצוקת הדיור במסדרון אחורי. ובכל זאת, כך פועלת פוליטיקה דמוקרטית, כולל הפן הקצת צבוע הטבוע בה, ואילו היה הגלגל הפוך וממשלת שמאל הייתה בשלטון, פעילי ימין היו מארגנים היום באותה התלהבות מחאת אוהלים על אותו נושא. לכן לממשלה אין מה להידבר עם פעילי המחאה, או לתת להם כפרס את ראשו של יובל שטייניץ. זה בדיוק לשפוך דלק על המדורה. אין לה ברירה אלא לעשות. למהר ולהביא לירידת המחירים. הבשורה הטובה מבחינת הממשלה היא שבניגוד לימי אהוד ברק העליזים, הפעם יש לה די זמן לחולל שיפור של ממש, ויש לה לא מעט נשק הסברתי וציבורי במחסנים. לא נכון שמעמד הביניים נשחק עד דק. יש עומס ויש בעיות אבל המשק צומח והאבטלה בישראל נמצאת בשיעור הנמוך ביותר בעולם המערבי, והקניונים מלאים ובתי הקפה עולים על גדותיהם, ולמשפחה ממוצעת במעמד הביניים האומלל יש חמישה טלפונים סלולריים, שלושה ממירים ו-1.3 מכוניות, והיא נוסעת לחופשות בחו"ל. נכון, אלה לא מותרות בעולם של היום, והיא עובדת קשה מאוד בשביל זה, אבל בסך הכול מדובר ברמת חיים שהולכת ועולה. אפשר להתייצב לפני הציבור ולומר לו שהבחירה הייתה בין עליית מחירי הדירות ובין שיעור אבטלה גבוה, והממשלה בחרה להבטיח קודם כול שתהיה לכולם עבודה. אפשר אפילו להסביר שהמחירים העולים הם צרות של עשירים. בימים שבהם היה פחד של פיטורים אנשים בדקו והשוו מחירים בשבע עיניים ושמרו על הכסף שלהם. היום קונים בלי חשבון, והמוכרים מנצלים את זה ומעלים מחירים. הממשלה יכולה גם לקרוא לציבור לא לשלם ולא לקנות ממי שמעלה את המחיר בלי הצדקה. הציבור מאמין יותר לממשלה שמגייסת אותו מאשר לממשלה ש"מיטיבה איתו".

ויש עוד בשורה טובה: מתברר שהשמאל מתחיל להשלים עם העובדה שלעמדותיו בוויכוח המדיני אין הרבה קונים. להפגנות פרו-פלשתיניות ולחרמות על ההתנחלויות לא באים יותר ממאה פעילים, והן כבר לא עושות רושם על-אף אחד. השמאל קלט שאם הוא רוצה לסחוף אחריו ציבורים גדולים, הוא צריך לעזוב את הפלשתינים ולהניח לשנאת המתנחלים, ורק דרך הוויכוח הכלכלי-חברתי הוא מסוגל לקבל הקשבה של הציבור הישראלי. וזה אולי מבשר את התחלת הסוף של העידן הפלשתיני בשיח הישראלי, ושינוי לטובה בסדר היום של המדינה ושל הציונות.