מלחמה בשתי חזיתות - בבוקר נלחמים בערב מוחים באוהל ישראל נמצאת היום בצומת מרכזית, שתעצב את דמותה לדורות הבאים. עד היום החשש המרכזי של המדינה היה ממלחמה בשתי חזיתות אל מול האויבים שלנו מבחוץ, אבל היום נפתחה חזית חדשה במאבק של מדינת ישראל והיא החזית של המאבק החברתי. ישראל מוצאת את עצמה היום ניצבת בפני אחד האתגרים הגדולים שלה, כאשר נראה שסוף כל סוף האזרחים מתחילים להבין שהסכנה הקיומית האמיתית שהם ניצבים בפניה הוא השבר החברתי, שמאיים לפרק את הסולידאריות החברתית שהייתה מקור הכוח הגדול ביותר של החברה הישראלית. שנים רבות הזניח השלטון את כל הבעיות החברתיות והשקיע אך ורק בפתרון הבעיות הביטחוניות שלנו, ולכן היום החברה הישראלית נמצאת על סף שבר חברתי שעלול להיות לו השלכות חמורות, על היכולת של המדינה הזאת להמשיך ולהתקיים.
ההזנחה של קברניטי המדינה גרמה לכך שהבעיות החברתיות התפשטו לכל חלקה טובה, ולכן ניתן לזהות את הבקיעים בחברה הישראלית כמעט בכל מקום. אזרחים רבים בוחרים לרדת מהארץ בגלל שהם לא יכולים להתקיים במדינה, ישנו ניקור חמור סקטוריאליות ומלחמת מעמדות בחברה הישראלית, הפוליטיקה הישראלית הופכת לקיצונית יותר, ואפילו בצבא שהיה "כור ההיתוך" של המדינה כבר ניתן להתחיל לראות סדקים. הקרעים האלה וההקצנה בחברה הישראלית עלולים לגרום לנזק בלתי הפיך לישראל, ואפילו להוביל לחיסולה של המדינה היהודית, שעליה נלחמו אבותינו מאות שנים. היום יותר מתמיד הפסוק "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו" הוא אקטואלי, בגלל שהמדיניות החברתית הכושלת של הממשלה גרמה לאזרחים להפסיק להאמין בעליונות המוסרית והרעיונית של המדינה. אותם אזרחים חשים שהמדינה מנותקת מהם ורק מנצלת אותם, ולכן הנאמנות הטוטאלית שהייתה להם למדינת העם היהודי הולכת ונסדקת.
העוצמה המוסרית שהייתה למדינה היא זו שנתנה בעבר לאזרחים את המוטיבציה לעבוד ולשלם מיסים, להשתתף בתהליך הפוליטי, ואפילו להקריב את חייהם למען המדינה. אזרח טוב הוא אזרח שמרגיש שהמדינה משרתת אותו ועוזרת לו, ולא אזרח שמרגיש מנוצל ומופלה על-ידי המדינה ובעלי הון. היום האזרחים חשים מנותקים לחלוטין מהתהליך הפוליטי, מרגישים שאין מי שמקשיב להם, וחשים תחושה קשה של ניקור וניצול מהמדינה ומהמנהיגים שלה, ולכן הם החליטו לצאת לרחובות כדי לזעוק את זעקתם. האוהלים האלה שנפתחו בכל הארץ הם הרבה יותר גדולים ממאבק על דיור כפי שהשלטון רוצה להציג את המאבק, בדיוק כמו שהמאבק על הקוטג' היה הרבה יותר ממאבק על קוטג'. מדובר במאבק כנגד הפוליטיקה הצינית והמנוקרת שהתפתחה בארץ בשנים האחרונות וכשהעם דורש צדק חברתי הוא בעצם דורש פוליטיקה אחרת שבה הנבחרים משרתים את העם ולא פועלים כנגדו.
העם "מחזיק בבטן" את המחאה הזאת כבר הרבה זמן, אבל תמיד החששות הביטחוניים סיכלו את המחאה ואת היכולת להתארגן סביב מצע חברתי מגובש. היום נראה כי מדובר באמת במחאה חברתית מסוג חדש, אבל המבחן האמיתי של המאבק יהיה האם המחאה הזאת תוכל להמשיך גם אל מול איום שיהיה ביטחוני במהותו. מתיחות בצפון, מתיחות בדרום או הכרזה על מדינה פלשתינית הם תסריטים לא הזויים שיכולים לחסל את ההישגים של המחאה החברתית, במידה והעם לא יתכונן כראוי למאבק שהוא מאבק בשתי חזיתות.
כיום החזית החברתית היא החזית החשובה ביותר, כי כל "חומות המגן החברתיים" של ישראל כבר נפרצו, ואנחנו היום נמצאים בנקודת אל חזור. השברים בחברה הישראלית גדלים בכל יום, העוני הולך ומתפשט והניקור, שהוא הגרוע מכולם, גורם לשנאת אחים ולפירוק מוחלט של המרקם העדין של החברה שלנו. לכן אין לנו ברירה אלא להתכונן לסיטואציה הקשה ביותר, שבה בבוקר נתעורר ונצא להילחם כדי להגן על המולדת, ובערב נחזור לישון באוהל ונצא למחות למען צדק חברתי.