המנדט על פלשתינה חייב להיות מוחדר לתוך תוכי המוח של כל ישראלי ויהודי. כלי ההגנה היחיד והטוב ביותר שאי פעם ניתן ליהודים ולמדינה היהודית, המסמך של המנדט על פלשץינה. ועם זאת, במשך 63 שנים, מיום הקמת המדינה, ההנהגה של מדינת ישראל בחרה להתעלם ממנו.
המנדט על פלשתינה, הוא מסמך היסטורי של חבר-הלאומים, שמפרט את זכותם החוקית והמשפטית של היהודים להתיישב בכל מקום במערב פלשתין, שטח המשתרע בין נהר הירדן לבין הים התיכון. זכות זו לא עברה כל שינוי בחוק הבינלאומי והיא בתוקף גם כיום.
המסמך הובא לדיון בוועידת סאן רמו, ב-24 אפריל 1920, ותנאיו המפורטים נוסחו בהסכם סוור ב-10 באוגוסט 1920. תנאי המנדט נוסחו סופית ואושרו פה אחד ב -24 ביולי 1922, על-ידי מועצת חבר הלאומים, אשר הייתה מורכבת באותה תקופה מ-51 מדינות. המנדט קיבל תוקף מעשי והחל לפעול ב-29 בספטמבר 1923. "המנדט על פלשתינה" לא היה חזון נאיבי שאומץ בחופזה על-ידי הקהילה הבינלאומית, תוך חוסר תשומת להתנגדות הערבית הקיימת לעצם המחשבה על זכויות היסטוריות שיש לעם היהודי בפלשתינה. המנדט עמד במבחן הזמן: ב-18 באפריל 1946, כאשר חבר הלאומים פורק, ונכסיו וחובותיו הועברו לאומות המאוחדות (האו"ם).
הקהילה הבינלאומית, למעשה, אישרה שנית את תוקפה של ההסכמה הבינלאומית בעניין. בעשותה כך הובהר שוב כי התנאים להקמתו של בית לאומי לעם היהודי הוא ביטוי לרצונה של הקהילה הבינלאומית, "ברית קדושה" - זאת, חרף העובדה שכבר אז היה ברור, מעבר לכל ספק, כי הערבים מתנגדים לקיומה של המולדת היהודית בפלשתינה, ולא משנה באיזו צורה היא תוקם.
המנדט על פלשתינה הוא כלי ההגנה הטוב ביותר שיש למדינה היהודית, אך היא לא משתמשת בו. לכן, ישראל נמצאת, לנצח, בקרב להצדיק את זכותה להתקיים כמדינה יהודית. אילו המנדט על פלשתינה היה חלק בלתי נפרד מתוכנית הלימודים של מערכת החינוך של ישראל, הלך הרוח של הישראלים היה מוצק בכל מה שקשור למה שטוב או לא טוב עבור ישראל, מה ששייך לה ובכל מחיר אסור להתייחס אליו כמתנה, כתמריץ פיוס כושל לאויביה.
אחד הנושאים העיקריים ממנו ישראל התעלמה במשך 63 השנים של קיומה הוא אוכלוסיית המיעוט הערבי. ערבים אלה, בעיקר מוסלמים, חיים כמיעוט במדינה יהודית. למרות שהם קיבלו אזרחות הם בקושי מתנהגים כאזרחים. הם אינם מזדהים עם הסמלים הלאומיים של ישראל. במילים אחרות, מיעוט ערבי זה הוא באמת ישות זרה ועבורם ישראל היא רק הנדל"ן שעליו הם חיים.
בשנים האחרונות הערבים האלה משקפים בברור את חוסר אהבתם, הזלזול והבוז שיש להם למדינה היהודית שבה הם אזרחים לכל דבר ועניין. עם זאת, הם קשורים היטיב ויש להם זיקה קרובה לארצות ערב השכנות העוינות למדינת ישראל. אפשר להרחיק לכת ולהאשים רבים מערבים אלה בהתנהגות בוגדת ושהם כוח גייס חמישי גדל והולך בתוך גבולות המדינה היהודית.
- כדאי ללמוד בעל פה את המסמך של המנדט על פלשטינה שהינו זמין וחופשי
- על המנדט על פלשטינה, עמוד 14
זכויות פוליטיות בפלשתינה הוענקו ליהודים בלבד. ה-"מנדט על פלשתינה" מבדיל בבירור בין זכויות פוליטיות - המתייחסות להגדרה העצמית של היהודים כאומה בהתהוות - וזכויות אזרחיות ודתיות, המתייחסות להבטחתן של חירויות אישיות שוות לתושבים שאינם יהודים בתור יחידים או כחברים בקהילות השונות. אף לא פעם אחת מוזכרים הערבים כעם ב-"מנדט על פלשתינה". בשום חלק במסמך כולו אין הענקה של זכויות פוליטיות לישויות לא יהודיות (כלומר לערבים). סעיף 2 ב-"מנדט על פלשתינה" מצהיר בפירוש שעל המנדטורי מוטלת האחריות:
"ליצור בארץ תנאים פוליטיים, מנהליים וכלכליים, אשר יבטיחו את הקמת הביתהלאומי היהודי, כמפורט במבוא, ואת פיתוחם של מוסדות עצמאיים, וכן את שמירת הזכויות האזרחיות והדתיות של כל תושבי פלשתינה,ללא הבדל גזע ודת.
זכויות פוליטיות להגדרה עצמית כאומה עבור ערבים הוענקו על-ידי חבר הלאומים בארבעה מנדטים אחרים - בלבנון, סוריה, עירק, ומאוחר יותר בעבר-הירדן, כיום ירדן.
פרופסור יוג'ין ו. רוסטוב, מומחה למשפט בינלאומי, בדק את היסוד החוקי לטענתם של הערבים-הפלשתינים להגדרה עצמי והוא סיכם: "...המנדט דוחה מכל וכל את טענת הערבים לזכויות פוליטיות לאומיות באזור לטובת היהודים, שטח המנדט למעשה נשמר עבור העם היהודי למטרות של הגדרה עצמית והתפתחות פולטית, תוך הכרה בקשר ההיסטורי של העם היהודי לארץ. לורד קרזון, שר החוץ הבריטי באותה עת, הפך קריאה זו של נוסח המנדט למפורשת. אם כל נותרה התיאוריה כי לתושביה הערבים של הגדה המערבית ורצועת עזה יש חזקה אינהרנטית על האזור מכוח "החוק הטבעי". המשפט הלאומי המקובל וגם מגילת היסוד של האו"ם אינם מכירים בזכות של כל קבוצת אנשים הטוענת כי היא אומה, למדינה משלהם."
מאחר שזכויות פוליטיות בפלשטינה ניתנו ליהודים בלבד, מדוע מדינת ישראל לא דבקה בזכויות היחיד האילו שלה? למה היא הסכימה לתת זכויות יחוד אלה למי, שברור יותר מיום ליום נעשים לאויביה, שנשבעו להשמיד אותה וכעת הם מהווים סכנה לקיומה בתוכה?. איפה השכל ושיקול דעת?
