בשולי חקירתו של השופט העליון
יורם דנציגר בעניין קשריו עם ראש עיריית בת-ים
שלומי לחיאני, התבשרנו כי אדם בשם דוד מיר הגיש למשטרה תלונה נגד דנציגר בשל-כך שהשופט דן בעניינו של אותו מיר בהיותו ב
ניגוד עניינים.
לטענת דוד מיר, ניגוד העניינים של השופט דנציגר נעוץ בכך, שכשופט הוא דן בהליך משפטי שבין מיר לבין מינהל מקרקעי ישראל, וזאת שעה שבבית המשפט העליון תלוי ועומד הליך משפטי מקביל בין השופט דנציגר, כאדם פרטי, לבין אותו מינהל מקרקעי ישראל.
התלונה של דוד מיר למשטרה כנגד השופט דנציגר קצת תמוהה, שכן דנציגר אוחז בידיו תעודת כשרות חתומה על-ידי האינסטנציה השיפוטית הגבוהה ביותר, הלא היא נשיאת בית המשפט העליון
דורית ביניש.
קובעת הנשיאה בהחלטה שניתנה על ידה בתחילת החודש:
"על-פי הנטען בבקשה (שהוגשה ע"י דוד מיר - י.ד.), השופט דנציגר הינו צד להליך אזרחי המתנהל נגד מינהל מקרקעי ישראל, ומכאן שהיה עליו לפסול עצמו מלישב בדין. בחנתי טענה זו ומצאתיה חסרת כל יסוד ומוטב לו העותרת הייתה נמנעת מהגשתה. בין ההליך נשוא הבקשה שלפני ובין העניין שהשופט דנציגר הוא צד לו אין כל זיקה; לא כל שכן זיקה מן הסוג המקים חשש ממשי למשוא פנים. יש לזכור כי רק חשש כאמור הינו עילה לפסילת שופט. עצם העובדה שהשופט דנציגר הוא צד להליך תלוי ועומד נגד מינהל מקרקעי ישראל בעניין אחר ושונה, אין משמעה פסלות אוטומטית של השופט לישב בתיקים בהם מעורב המינהל. לפיכך, דין הטענה להידחות מכל וכל".
הנה כי כן, השופטת ביניש קובעת ש"אין כל זיקה" בין ההליך של דנציגר וההליך של מיר, וכן שהליך שבו מעורב השופט דנציגר הוא "עניין אחר ושונה" מזה של דוד מיר.
אבל, כפי שאנו רואים, השופטת ביניש משום מה אינה מפרטת ואינה עורכת השוואה כל שהיא בין שני ההליכים כדי לבסס את קביעתה שאמנם אין כל זיקה ביניהם ושהמדובר אכן בעניינים שונים.
מהם איפוא אותם הליכים, שלקביעת הנשיאה אין כל זיקה ביניהם והם שונים זה מזה?
ובכן מתברר, שדוד מיר תובע מהמינהל פיצויים כספיים בשל הפקעת קרקע, והשופט דנציגר תובע מהמינהל פיצויים כספיים בשל הפשרת קרקע.
כלומר, הן השופט דנציגר והן דוד מיר תובעים מאותו המינהל עצמו פיצויים כספיים - זה בשל הפשרה וזה בשל הפקעה.
השאלה הקובעת לענייננו היא אם לפסק דינו של השופט דנציגר בעניינו של מיר עשויות להיות השלכות רוחב הנוגעות גם לעניינו הפרטי של דנציגר עצמו בסכסוכו המשפטי עם המינהל. היה ואכן קיימות השלכות רוחב שכאלה - ברור שהשופט מצוי בניגוד עניינים המונע ממנו לשבת בדין בעניינו של מיר.
יודגש: פסק הדין של הנשיאה ביניש מתייחס לבעל דין ציבורי בדמות מינהל מקרקעי ישראל. אילו היה מדובר בבעל דין שהוא אדם או גוף פרטי - סביר שהתוצאה הייתה שונה. כך למשל, אם נניח לרגע שהן דוד מיר והן השופט דנציגר היו מסוכסכים, כל אחד בנפרד, עם קבלן בניין כלשהו - הדעת נותנת שהשופט דנציגר היה מחוייב במקרה שכזה לפסול עצמו מלדון בתיק שבו קבלן הבניין מסוכסך משפטית גם עם השופט עצמו - גם אם המדובר היה בסכסוך נפרד ובעל אופי שונה.
כך או כך, גם אילו היה ממש בטענותיו של דוד מיר - סיכוייו אצל הנשיאה היו אפסיים.
כי זאת לדעת: בידי בית המשפט העליון מלוא הסל כלים משפטיים ועזרים טקטיים, שיאפשרו לו לבטל באיבחה טענות לניגוד עניינים של שופטים, ולטאטא החוצה בעלי דין המעלים טענות שיש בהן להטיל דופי בשופט.
