המחאה הציבורית היא אכן פוליטית. הטענה שהמוחים מגיעים מכל הזרמים לא רלוונטית. היא גם לא מדויקת מאחר שהמסה העיקרית והמובילה היא של מתנגדי נתניהו. אומנם יש במחאה טענות מוצדקות שאליהן מתחברים רבים מכל הזרמים אבל זה לא העניין. יש פה ניסיון מוכר להדביק לנתניהו תוויות ולהפיל את ממשלתו או לפחות להשפיע על בחירתו בבחירות הבאות.
זה נחשף מהשלטים ומההכרזות נגד ביבי ונגד ההתנחלויות והדתיים, ומזהות התומכים שמאחורי הקלעים. מאחורי פניהם הצעירות של החברים שבקדמת הבמה מציצות דמויות כמו: אלדד יניב, יזם פוליטי בלתי נלאה ("השמאל הלאומי"); הקרן לישראל חדשה, גוף שמאל הדואג לממן נושאים ותעמולה נגד האג'נדה של ממשלת ישראל; וכמובן, כמה צפוי, עיתונאים ושדרנים מהזרם העיקרי השולט בתקשורת, שבעבר כבר "עשו את כל מה שהיה ביכולתם כדי להפיל את ראש ה
ממשלה נתניהו" (ציטוט של שלי יחימוביץ' בשלהי כהונתו הראשונה של נתניהו). הדמויות הללו הם הדוחפים העיקריים.
אני שומע בבוקר שבת את
ענת דוידוב מסבירה ב"יומן השבוע" שהמפגינים הם מכל החוגים. "מזרח, מערב, חילונים, דתיים" ובתוכניתה מצטטים את גילה אלמגור שבאה לבקר במאהל ואמרה: "אלו הפנים הכי יפות של ישראל... שיעבירו מסר לראש הממשלה וחבר מרעיו". "אני גאה להיות חלק מהעם הזה". והיא מדגישה את החלק הזה כמבדילה מהחלק האחר.
התוצאה של אותה הסתה ורצח אופי שעשתה התקשורת לביבי הייתה הפלת ממשלתו של נתניהו ו"המלכתו" של
אהוד ברק. לא עברו חודשים רבים וערפאת דחה את היד המושטת; העם הזה לגלג על אזהרותיו של ביבי ואמירתו שהוא מדבר כ"אזרח המודאג"; והתופת פרצה. מתאבדים התפוצצו, מאות נהרגו, המשק שותק, היה פחד לצאת מהבית, הרחובות התרוקנו. בתי עסק קטנים התמוטטו ואנשים פוטרו. אז הייתה סיבה למחאה אך לא ראינו שם את התקשורת. אולי כי הם היו עסוקים בדיווח על גופות הנרצחים.
האם גילה אלמגור ואנשי התקשורת האחרים לקחו אחריות? הצחקתם אותי. מי שהיה צריך לנקות אחרי הבלאגן שהם השאירו היה
אריאל שרון כראש ממשלה שחזר לקחת את המושכות בתחום הביטחון וביבי נתניהו כשר אוצר, והבלאגן היה גדול. קרנות הפנסיה בקריסה, החוב הלאומי היה בממדים מסוכנים והאבטלה תופחת. לתקן את המצב היה לא פשוט. משק עם סקטור ציבורי גדול וסקטור יצרני קטן ("האיש הרזה שסוחב את השמן").
זה היה תיקון כואב אבל הכרחי. כמו ניתוח, יש שצריך להכאיב כדי להבריא. כל הורה יודע את זה. הילד בוכה, הילד כועס, אך הורה אחראי יעשה את מה שנדרש למרות הכעס ולמרות הכאב. כשהילד מתבגר הוא מבין. אם לא, כנראה שלא התבגר. נתניהו עשה צעדים לא פופולריים אבל בזכותם ישראל צלחה את המשבר העולמי, כשמדינות חזקות מאיתנו קרסו בו. בזכות צעדים אלו יש כאן פחות אבטלה מאי פעם. זה היה מבחן לפוליטיקאי שמוכן להיות לא פופולרי, לעמוד במטחי ביקורת אבל לעשות את שנדרש למרות המחיר. מבלי להמעיט בחשיבותם, צריך להבין שמדובר על נושא גדול יותר מתעסוקה ורמת חיים. חוסנה הכלכלי של ישראל חשוב להקטנת תלותנו באחרים ובמקרה שלנו הוא צורך קיומי.
אולם יריביו של נתניהו (לא רק הפוליטיים) ניצלו את הכעס והתסכול של הציבור כדי להסית נגדו. והם הצליחו. הליכוד ירד ל-7 מנדטים, וביבי נשלח לאופוזיציה. לשלטון עלה
אהוד אולמרט עם קדימה ואיתו האופורטוניסטים שעזבו את הליכוד והמערך. לא עברו שבועות רבים והנה שוב האופוריה מתפוצצת לנו בפרצוף. החמאס שצמח ברצועה והחיזבאללה שצמח בלבנון תקפו כוחות של צה"ל. הרגו חיילים וחטפו את שליט ואת גולדווסר ורגב ז"ל. נפתחה מלחמת לבנון השנייה. חצי מדינה הייתה תחת מטחי קטיושות. ניהול כושל של המלחמה על-ידי הממשלה; עשרות רבות נהרגו והמדינה שותקה. בעוד המדינה מלקקת את פצעיה, מסתבר שאולמרט "יקיר התקשורת" לשעבר הוא לא אחד מל"ו צדיקים. רחוק מזה. הוא נאלץ להתפטר, נערכו בחירות והעם "אמר את דברו". כנראה שהכעס על ביבי שכך, ומכל מקום התגמד מול האסונות שהביאו עלינו יריביו כי ביבי נבחר.
עכשיו נתניהו הוא שוב ראש ממשלה. עכשיו כשהמצב הכלכלי השתפר אפשר לתקן עיוותים. דווקא הממשלה הזו עושה אולי יותר מכל ממשלה שקדמה לה בתקופה האחרונה כדי לתקן עיוותים. אבל המחאה מתמקדת בביבי. היא מנקזת אליה את כל שונאיו שכאילו קיבלו זריקת מרץ. פתאום כולם נהיו חברתיים עאלק!
מאחר שהמסיתים לא נחים, וכל אירוע אזוטרי ככל שיהיה, מנוצל להכפשת ביבי, צפוי שינצלו גם מצוקות אמיתיות כגון אלו שעולות כאן, לצרכיהם, ויקפצו עליהן כמוצאי שלל רב. המצוקות אמיתיות, אכן. וראויות להפגנה ולדרישת פתרונות. זו לא מטרת המסיתים. הם רוצים ראשים. למעשה ראש אחד. ראשו של ביבי. על כך מצביעים השלטים, על כך מצביעות ההתבטאויות. על כך מצביעים הראיונות בתקשורת. אני שומע עכשיו את בוז'י הרצוג מתראיין: "זה לא פוליטי, זו מחאה אמיתית". מהיכן הכסף? הוא נשאל. "מהביטחון קצת, מההתנחלויות קצת, מהדתיים קצת", הוא משיב. אכן לא פוליטי!
לכן אל תטעו. גם אם כל הדרישות יתקבלו – זה לא יספק את ההמון. אם שום דרישה לא תתקבל אך ביבי יילך - זה יספק. וישנה אפשרות שלישית. ביבי מחזיר לפלשתינים את יהודה ושומרון כולל ירושלים עד גבולות 67' - ונהנה מחסות התקשורת כמו אתרוג. כמו שהגנו על אריאל שרון לפני ההינתקות על-פי הצעתו של
אמנון אברמוביץ', ולא תראו פה שום הפגנה מהכיוון הזה, כפי שלא ראיתם אז.
