בימים אלה של מחאה ציבורית רחבה והפגנות "הצדק החברתי" בעד שינוי סדרי העדיפויות בחלוקת העוגה הלאומית, מוצאים אנו סימנים ראשונים לחששם של מרכזי הכוח השולטים בסדר היום הלאומי של ישראל מהמשמעויות העשויות להתלוות לתוצאות ההתקוממות הציבורית הזו. אמת, כבר היו התקוממויות עממיות, אותנטיות ורחבות היקף בתולדות מדינת ישראל: מרד הימאים 1951 והפגנות וואדי סאליב 1959 שהתחוללו בעיר חיפה, ההפגנות נגד השילומים מגרמניה - 1952, מחאת הפנתרים השחורים בירושלים של ראשית שנות השבעים, תנועת המחאה של אסא קדמוני ומוטי אשכנזי בישראל שלאחר מחדלי מלחמת יום הכיפורים 1974, ואיך לא, המרי האזרחי הלא אלים נגד תוכנית אוסלו – 1993, שהגיעה לשיאה במימוש תוכנית ההינתקות, ושלוותה במלחמת אזרחים ללא אש בתשעה באב תשס"ה. המכנה המשותף של כל האירועים הללו היה הצלחתו של הממסד השלטוני בדיכוי מוחלט של מחאה ציבורית רחבה שהושגה באמצעות שיתוף פעולה הדוק, החלטי וחסר פשרות של כל רשויות השלטון במדינת ישראל, שהתאחדו מתוך חששן מתוצאות המחאה העלולות לסכן את המונופול השלטוני ואת השליטה הטוטאלית שלהן בחיי האזרחים במדינת ישראל. יש הטוענים שהמחאה הנוכחית שונה מקודמותיה הן בעובדת היותה חוצה גבולות סקטוריאליים, עדתיים ודתיים, והן בעובדה שהתקשורת, מסיבותיה היא, נותנת גיבוי גורף להתקוממות הזו כנגד "הממסד-השלטוני" הזה, שבאורח לא מפתיע מנסה גם עתה לאחד שורות ולרמוס כמו בעבר, את רצון הרוב המכריע של הציבור הישראלי. כך מוצאים אנו שיתוף אינטרסים בממסד השלטוני של מדינת ישראל בו ממשלת הליכוד, פורשי העבודה, ש"ס וישראל ביתנו, מאחדת שורות באינטרס משותף עם מפלגות האופוזיציה ובראשן קדימה, החוששת מבחירות מוקדמות, בהן צפויה לה ירידה משמעותית בכמות המנדטים ע"פ סקרים, בשל חזרה של קהל המצביעים המסורתי של מרץ ומפלגת העבודה למפלגות האם. לאינטרס זה שותפים גם גופים חוץ פרלמנטאריים וכלכליים כמו הסתדרות העובדים "החדשה" (נציגתן הנאמנה של ועדי העובדים הגדולים במשק) והאוליגרכיה הכלכלית המיוצגת על-ידי "הטייקונים הגדולים" של המשק הישראלי. לאלה יש להוסיף את גופי מערכת הביטחון ותעשיית הנשק הביטחונית האדירה החוששים מתוצאות המחאה הזו, שתחייב את הממשלה באישור הכנסת להפנות תקציבים מסל הביטחון הענק והעשיר, לסל הדרישות החברתיות הדל והחסר. בעוד עיני הציבור מופנות למאהל הקרן החדשה ברחוב רוטשילד, רועדת הקרקע מתחת למזרח התיכון ולבה רותחת מאיימת על יציבותו. יש האומרים שגורמי השמאל הקיצוני הממומנים על-ידי גופים חתרניים בישראל, ובעיקר ממקורות חוץ העוינים את מדינת ישראל, הם העומדים מאחורי המחאה, ומטרתם העיקרית היא להפיל את ממשלת נתניהו ולהביא את מדינת ישראל לתוהו ובוהו פוליטי ערב החלטת כינוס עצרת האו"מ לדיון בהקמתה של מדינה פלשתינית ביו"ש בניגוד להסכמתה של מדינת ישראל כריבון החוקי על שטחים אלה. הפלתו של נתניהו והקמת ממשלת שמאל אמורה לדעת פרשנים לגרום לחזרה מוחלטת של ישראל לגבולות 1949 תוך חלוקת ירושלים ונכונות לממש ולו חלקית את זכות השיבה של הפלשתינים.

כך הצטרפה ישראל של אוגוסט 2011 למעגל התוסס של ההתקוממויות במזרח התיכון בסדר יום כלכלי וחברתי המסיט את מחשבתה מהסכנות הקיומיות, בעת שהקרקע רועדת תחת רגליה מאירועים מתרחשים בחצר האחורית שלה, מערערים את ביטחונה ועלולים לסחוף את האזור כולו אל סף מלחמת דמים. ספטמבר 2011 כבר מתדפק על סף דלתנו, וההכרזה הצפויה של עצרת האו"מ על "הקמת מדינה פלשתינית", מוצאת אותנו בעוד ארה"ב שקועה עד צוואר במאבק איתנים פוליטי בין ממשל אובמה הדמוקרטי לבית הנבחרים שבשליטת הרפובליקנים על סדר היום הכלכלי במחלוקת על דרכי הפתרון של הגרעון הכלכלי הענק של ארה"ב. ואם לא די באלה, אירופה וארגון ההגנה המערבי נאט"ו שקועים אף הם במשבר כלכלי ובחוסר אונים צבאי כלפי המשבר המזרח תיכוני הנגזר ממנו, ואשר מתחולל בתקופה שהאיחוד האירופי מנסה להיחלץ בעור שיניו מקריסה כלכלית מוחלטת, ולא רק בשל חולשת מדינות כיוון, פורטוגל ואירלנד אלא גם בשל סדקים בחוסן הכלכלי של מעצמה כלכלית כאיטליה. כך מצוי המערב כולו בחולשה כלכלית וצבאית מוחלטת, המשפיעה על חוסר יכולתו לרסן את רוסיה וסין המנצלות את חוסר המעש שלו ושל ארגון האו"מ למטרת קידום האינטרסים הצרים שלהן במזרח התיכון. התוצאה היא שתיקת הכבשים של העולם החופשי לנוכח המתרחש באזור, ומתן גיבוי בפועל לאירן להמשיך ברצח העם הסורי והלובי בידי שליטיו, ולהשקיף מנגד בהתפוררות המשטר המצרי לאחר הפקרת שלטון מוברק שהיה אבן פינה של המערב ביום היציבות במזה"ת. מדיניות רופסת זו המערב מתעלמת במפגיע מחתירתה הבלתי נלאית של אירן השואפת להשיג הגמוניה שלטונית במזרח התיכון, תוך שהיא מאיימת על קיומה של מדינת ישראל ועל המשטרים הפרו-מערביים האחרונים ששרדו במזרח התיכון, ובראשן הקואליציה של סעודיה מדינות המפרץ הפרסי וירדן. כדי להשלים את הערכת המצב הקודרת הזו, גם משטרו האיסלאמי של ארדואן בטורקיה, ממנו מצפה ארה"ב שיפעל לריסון משטר אסאד במלחמת האזרחים שהוא מנהל נגד בני עמו בסוריה, משדר חוסר יציבות שלטונית, והמרד בצמרת הצבא הטורקי משתק את יכולתה של טורקיה להשפיע על המתרחש בשכנתה מדרום ולעצור את רצח העם של משטר אסאד העלאווי בנתיניו הסונים, עליהם בקש ארדואן לפרוס את חסותו כמנהיג המעצמה הסונית העיקרית באזור לאחר קריסת מצרים. כך מוצאים אנו ערב כינוס עצרת האו"מ בסתיו 2011 מזרח תיכון סוער, בלתי יציב בנסיבות בהן התפוצצות כוללת עלולה להתרחש מיידית, ושבו משדר ראש ממשלת ישראל באמירותיו, שאננות וזחיחות הדעת במה שהוא מגדיר כיציבותה ואיתנותה של מדינת ישראל כאי בודד של שפיות מול גלי הים הסוער של המזה"ת. טוב יעשו קברניטי המדינה אם ייזכרו בסיסמאות הבחירות של ממשלת גולדה, דיין וגלילי בקיץ 1973, ערב מלחמת יום הכיפורים: "מעולם לא היה מצבנו הביטחוני טוב כמו היום".

לפני מספר שבועות נערך תרגיל העורף "נקודת מפנה 5" שבו תורגלו תרחישי מלחמה כוללת ותוצאותיהן האפשריות על העורף האזרחי. מתוך הפרסומים על תרגיל העורף בכלל, ועל השר הממונה על הגנת העורף, מר מתן וילנאי בפרט, עולה שהמלחמה הראשונה אותה ניהל מר וילנאי בהקשר להגנת העורף, היא פיטוריו של ראש רשות החירום הלאומית מר רם צוק, כהכנה לניתוק נושא הגנת העורף ממשרד הביטחון בדרך להקמתו של משרד חדש "לביטחון פנים" בראשות השר וילנאי עצמו, שכזכור החל את דרכו במשרד הביטחון כסגנו של אהוד ברק ובהמשך זכה למה שנראה כשדרוג לדרגת "שר במשרד הביטחון" – תפקיד שעתה הוא מנסה לבנות סביבו ביורוקרטיה נוספת ומוקד כוח פוליטי, עם סגן שר, מנכ"ל, ראשי מחלקות ואגפים מקור מצוין לאספקה שופעת של ג'ובים לאנשי שלומנו במפלגה החדשה "עצמאות". אבל אם נניח לשאיפות הפרסונאליות ונבחן לאן הובילו קברניטי מערכת הביטחון של מדינת ישראל את נושא הגנת העורף, נתייחס לדברים שאמר מר וילנאי בכבודו בעצמו על יכולתה של הגנה זו על-פי תרחיש אימים ששרטט בפני 70 נציגי תעשיות וחברות תשתית ביוני 2011: "צפוי שיגור של אלף טילים ליום במשך חודש, כולל תקיפת מתקני גז, תשתיות ודלק אסטרטגיים, וירי מכוון לתל אביב, ומתקני הגז יעלו באש. צריך להתכונן למלחמה כוללת עם סוריה, חיזבאללה וחמאס". את שדות הגז בלב ים הגדיר וילנאי "הבטן הרכה". לדבריו "הסורים לא צריכים לשגר לעבר המתקנים האלה מטחים של עשרות טילים. המערכות שלהם מספיק מדויקות, כך שירי של כמה בודדים - והכל עולה באוויר". כאשר תהו נציגי התעשיות מדוע וילנאי מהלך אימים, השיב הלה: "למה אני מפחיד? זו המציאות, זה לא אני. אם לא נתכונן לכלום, זה יהיה פחות מפחיד? פתרנו את הבעיה? אני פשוט מכיר את המטורפים שנמצאים סביבנו ואני מכיר גם אותנו. לכן אני לא מוכן לחתום לאף אחד מכם שמחר בבוקר לא תהיה מלחמה. הערבים יודעים להפיק לקחים - הם לא פחדנים, והם לא בורחים כמו שפעם לימדו את כולנו. תשכחו ממה שאמרו לכם. הם יודעים שהם לא יכולים להביס את צה"ל בשדה הקרב, אז הם מתכוונים לפגוע בלב המדינה באמצעות טילים. חישבנו כמה טילים יש להם, כמה נוכל להשמיד בהפצצות יזומות, כמה ניירט באוויר בפועל ועוד. הם יירו עלינו מדי יום אלפי טילים ורקטות, ובאזור המרכז ייפלו מאות. זה מה שהולך לקרות כאן, וזה יימשך לפחות חודש ימים, גם בימי שישי ושבת, בלי ימי מנוחה". כאן חייבים אזרחי מדינת ישראל לשאול, מה עשתה מדינת ישראל – כל הממשלות, בלא הבדל מפלגה, קואליציה או תפיסת עולם, בשביל להגן על חייהם ועל חיי יקיריהם ורכושם,מפני האפוקליפסה הנוראה הזו אותה חזה מר וילנאי? היכן הושקעו הסכומים הדמיוניים שהופנו למערכת הביטחון וצה"ל? הלוא בכל ספר מבוא במדע המדינה העוסק בביטחון הלאומי מודגש שרמת הביטחון הלאומי המיטבית של אומה נקבעת בראש ובראשונה על סמך כושר העמידה של העורף האזרחי אל מול אתגרי המלחמה ומצוקותיה. מודגש שחובה על קברניטי המדינה להקפיד שהתשומות לבניית כוח המחץ הצבאי על כל מרכיביו לא יגרמו להחלשת יכולתו של העורף האזרחי להתמודד לאורך זמן עם התקפות האויב, ובה בעת לאפשר לכוח המחץ הצבאי להכריע את האויב הקם עליו ולהכתיב לו את תנאי השלום. בישראל הכוח הגס, כמות המטוסים, הטנקים, הנגמ"שים והתחמושת "החכמה" הפכו לחזות הכל בתורת הביטחון שלה. הלוא לפחות מאז מלחמת יום הכיפורים הסתבר שהאויב הערבי והאיסלאמי נותן עדיפות ראשונה לפגיעה בעורף האזרחי של מדינת ישראל כיעד ראשון באסטרטגיה מלחמתית שלו, כשעיקר המשאבים מופנה לבניית עוצמת אש של טילי קרקע-קרקע, רקטות, ונשק מדויק אשר משוגר ממטוסי קרב מתקדמים במטרה לפגוע בצורה אנושה וקטלנית בעורף האזרחי של מדינת ישראל. לדעת האויב הכרעת המלחמה בכוח צבאי תבוא רק לאחר הכרעת העורף האזרחי ושבירת כושר העמידה שלו באמצעות הרס הערים והיישובים, והרג האזרחים על-מנת להכתיב לישראל בסיום המלחמה תנאי כניעה וענישה שיפגעו באינטרסים הקיומיים של המדינה היהודית. התוצאה של היעדר מדיניות ביטחון ואסטרטגיה לאומית כוללת מוביל את ישראל למצב בו עיקר התשומות לביטחון מופנה בנייה ואחזקה של כוח המחץ הצבאי תוך הפקרה ברורה ומודעת של העורף האזרחי שהוא הוא יסוד החוסן והמרכיב העיקרי ביכולת העמידה של מדינית ישראל בפני האיומים להשמדתה. דבריהם ומעשיהם של השר הממונה על ביטחון העורף ושל שר הביטחון אהוד ברק, האחראי למערכת הגדולה, היקרה והחיונית ביותר לקיומה הפיזי של מדינת ישראל, מוכיחים שלא רק העורף הופקר אלא שתפיסת מגננה אסטרטגית יקרה, בזבזנית, ובלתי יעילה שוללת לא רק את היכולת להגן על העורף מפני טילים ומטוסים, אלא שהתשומות המושקעות בה גורעות ומחלישות משמעותית את כוח ההכרעה הצבאית של כל זרועות הצבא. אם בריה"מ כמעצמה אדירה קרסה כלכלית (ולאחר מכן מדינית) בשל ניסיונה לתת מענה לפרויקט יוזמת ההגנה האסטרטגית (SDI) (הידוע בשמו העממי "מלחמת הכוכבים") - סכנה דומה, קל וחומר, צפויה למדינת ישראל כמדינה קטנה בעלת משאבים מוגבלים הנקרעת בקונפליקטים חברתיים, לאומיים ודתיים בשל ניצול כושל של משאביה הלאומיים. אסור למדינת ישראל להיגרר לקטסטרופה המעשירה את התעשיות הביטחוניות ואת היצוא הביטחוני אך מסכנת את יכולת העמידה של העורף ושל הצבא עצמו שנגזלות מידיו יכולות התקפיות והגנתיות בשל ההשקעה במערכת "מלחמת הכוכבים" של אהוד ברק. כבר היום ברור שלנוכח כמות הטילים שנצברה על-ידי האויב בכל החזיתות, שום מערכת נגד טילים לא תהיה מסוגלת לחסום לאורך זמן את מטחי הטילים שיירו לעבר מדינת ישראל, ועל כך מעיד השר וילנאי בדבריו. עוד פרויקטים מגלומניים שפירותיהם אם בכלל יבשילו, הם ההשקעות הדמיוניות במטוסי החמקן האמריקניים, והרכישה של צי נגמ"שים במיליארדי שקלים. מהיכן יבוא הכסף להשקעות הדמיוניות הללו? ומה תהיה תועלתן? והיכן נמצאת ועדת החוץ והביטחון של הכנסת שמתפקידה לבדוק, לחקור ולשאול את ראשי מערכת הביטחון והצבא, למה, איך, כמה מוציאים על הביטחון שלנו? דבר אחד בטוח כשדנים במספרים גדולים – מיליונים/מיליארדים הבינה משתתקת והפה נאלם דום - כי מהם 15 מיליארד דולר ל-75 מטוסי חמקן F35 מול 8 שקלים לגביע קוטג'? הלוא ישראל לדעת יועץ שר האוצר הנוכחי אמר לאחרונה כי ישראל מחזירה מדי שנה חובות ביטחוניים בסך של 100 (מאה) מיליארד ₪ מדי שנה, אז מה רוצים האדונים אהוד ברק ובנימין נתניהו לעשות? שגם בני הנינים שלנו ימשיכו להחזיר חובות על מטוסי החמקן ומערכת מלחמת הכוכבים הרב שכבתית? שאלה ראשונה: האם אין חלופה הרתעתית לשימוש במערכת ההגנה הרב שכבתית שמתכננים אהוד ברק וראשי התעשיה הביטחונית? למשל, פיתוח, רכש והצטיידות בכמות מתאימה של טילי קרקע-קרקע מדויקים אותם יפעיל צה"ל נגד ערי האויב ומתקניו אם זה יעז לפגוע בערים ובאזרחים? ועוד: היכן האמירות והאזהרות של ממשלת ישראל וראשי הצבא בתגובה לאיומי האויב לפגוע בעורף האזרחי? היכן הרמיזות בעניין הפעלה אפשרית של אמצעי לחימה לא-קונבנציונאליים לצורך העמדת האויב בדילמה קודם שיעז לירות על אזרחי ישראל – אקט שהוא פשע מלחמה במשפט הבינלאומי? היכן שר החוץ וההסברה הישראלית בכלל בפעולות איום ואזהרה אותן יש לבצע במישור המדיה הבינלאומית כאמצעי נוסף בקרב ההרתעתי וההסברתי? מה עוד צריך לקרות כדי שהציבור יבין שמחאת הקוטג' והצורך "בדיור בר השגה" חשובים ככל שיהיו לרווחת העם, אינם הנושא היחידי, ושבמקביל ובעדיפות ראשונה יש לבחון את מערכת הביטחון לצורך ייצור איזון נכון בין כוח העמידה הלאומי, ושקיום בכבוד, דיור ורווחה הנם חלק ממנו, לבין ההשקעה בכוח המחץ הצבאי והמערכות הקשורות אליו, אשר מזה שנים רבות איננו ממלא אחר הציפיות ממנו בהכרעת האויב והשגת נצחון בכל מערכות מאז מלחמת ששת הימים ועד בכלל. כל אלה מחייבים רפורמה מעמיקה במדיניות הביטחון, תורת הביטחון הלאומי והאסטרטגיה הצבאית של מדינת ישראל –רפורמה שרווחת אזרחי מדינת ישראל והיכולת להגן עליהם חייבת לכלול אותם בשורת הסיכום.

אז מה יש לנו לקראת ספטמבר 2011? • החלטות אנטי ישראליות בעצרת האו"מ והפיכת שטחי יו"ש "לשטחים כבושים" בידי ישראל דה-יורה - עילה לפעולות טרור, דה-לגיטימציה, ומעשי איבה המתגברים והולכים נגד ישראל באזור ובעולם כולו. • איום בהפגנות וניסיונות פלישה לשטחי מדינת ישראל בכל החזיתות. • איום בהסלמה ותירוץ להתקפה של אירן, חמאס, חיזבאללה, בסיוע ישיר או עקיף של כל מדינות ערב על מדינת ישראל, במגמה להשיג רגיעה פנימית בהתקוממות העממית נגד המשטרים בסוריה, מצרים, לוב, לבנון וירדן. • "הבטחה" מצד שר העורף על הרס שיטתי של יישובים, מתקנים אסטרטגיים, בארות גז, שדות תעופה, חורבן שכונות שלמות בערים ובישובים, הפגזת טילים מסיבית מלבנון, סוריה, רצועת עזה. • חוסר מוכנות מוחלטת של העורף הישראלי שחסר 40% ממסכות האב"כ, שעיקר האוכלוסיה החלשה בערים ובפריפריה חסר מקלטים למיגון נגד הפצצות טילים והתקפות אוויר בנשק קונבנציונאלי ולא קונבנציונלי. • היעדר ידוע של אמצעים לפינוי הריסות וכמות קטנה עד להחריד של גדודי חילוץ של פיקוד העורף המיומנים לחלץ לכודים מהריסות. • חולשה של כל מערך העורף החל בציוד כיבוי אש וציוד מכני כבד לפינוי הריסות, והרס של הרשות לחירום לאומי ( רח"ל) בידי השר לביטחון פנים. • מערכת הביטחון וצה"ל ערכו תרגילי ברמה של מפקדות צבאיות וגופי ממשל אזרחיים, אבל המערך הפעיל והלוחם עצמו לא התאמן מזה שנים רבות בהפעלה, ניסוי והפקת לקחים בהיקפים גדולים של הכוחות הלוחמים הן בפיקוד עורף והן בפיקודים המרחביים, הגייסות, ואוגדות זרוע היבשה. • צפוי תוהו ובוהו מוחלט בכל מערך הגיוס, ההצטיידות והפריסה של הכוח הלוחם של צה"ל למלחמה כוללת אם זו תפתח בירי של מאות טילים על אזורי ההיערכות והימ"חים שכולם מצויים בטווח הפגיעה של טילים מאירן, סוריה, לבנון וחיזבאללה, וחמאס אם לא גרוע מכך. • הקברניטים של מדינת ישראל בדרג הקובע של ההחלטות הקיומיות חסרים מודעות, ידע, יכולת וכישורים אינטלקטואליים לפעול ולהפעיל את המערכות הקיומיות של מדינת ישראל בצורה אופטימאלית.