"שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק", מצווה משה את השופטים שהוא ממנה חודשים ספורים לאחר יציאת מצרים. "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך... ושפטו את העם משפט צדק", הוא מורה 40 שנה מאוחר יותר, ערב הכניסה לארץ ישראל. תפקידם של השופטים, קובע משה, הוא לשפוט צדק. לא אמת - צדק. אין זה אומר, כמובן, שהמשפט הצודק יכול להיות שקרי. ודאי שלא. אך חשוב להבין מדוע משה משתמש דווקא במילה זו, וכפי שנראה - יש לכך משמעות מעשית חשובה עד ימינו אלה. אפשרות אחת להבין את הביטוי "משפט צדק" - כפי שאמר בני, אביעד - היא שהוא מתייחס לדרך ניהול ההליך. יש לנהל אותו בצורה צודקת והוגנת, בלי לתת יחס מועדף לאיש מן הצדדים. ואכן, ההלכה מקפידה מאוד בנושא זה, עד כדי כך שאם אחד הצדדים עשיר והאחר הוא עני - על העשיר לממן לעני בגדים דומים לשלו, כדי שלא תיווצר דעה מוקדמת אפילו תת-הכרתית. אפשרות שנייה היא שהכוונה לתוצאת הדיון. משפט אמת הוא כזה המסתכל על החוק היבש, על התקדימים, על הפרשנות המקובלת - ותו לא. משפט צדק מכניס למשוואה גם את הנסיבות וההשלכות, את המשמעויות והתוצאות, את הרקע וההגינות. ראובן תובע משמעון 100,000 שקל ומוכיח את תביעתו. דין אמת יחייב את שמעון להחזיר מיד את כל הכסף. דין צדק, לעומת זאת, יבחן האם מצבו הכלכלי של שמעון מצדיק פריסת תשלומים, ואולי אפילו יציע לראובן לקבל רק חלק מהכסף במקום להיגרר להליכי הוצאה לפועל. על שדנו בה דין תורה לאמיתו דין אמת מוחלט קיים רק בפני ריבונו של עולם, היכול להביא בחשבון בבת אחת את כל ההשלכות. כבר אמרו גדולים ממני, כי כאשר הקדוש ברוך הוא מעניש אדם, הוא מכמת במדויק את מידת העונש הנלווה המגיעה לסובבים אותו. למשל: פלוני מאבד את רכושו. מובן שמכך סובלים גם בני משפחתו, מי שעמד איתו בקשר עסקי, בעל המכולת בה הוא עורך קניות ועוד. דין האמת שבשמיים יודע מתי בדיוק להנחית על פלוני את המהלומה, כך שה"נשורת" שלה תפגע באחרים לפי המידה המגיעה להם על חטאיהם שלהם. ומובן שכך גם במצב ההפוך: רק הקדוש ברוך הוא יודע מתי לגרום לאלמוני לזכות בפיס, במועד ובצורה שגם מי שסביבו ייהנו מכך כפי שהם זכאים בשל מעשיהם הטובים. על חורבן בית המקדש השני אמרו חז"ל: "לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה לאמיתו". לכאורה הדברים תמוהים: וכי זהו מצב המצדיק חורבן? אדרבה: מגיעות מלוא המחמאות לדייני ירושלים על דבקותם בהלכה. אלא שחז"ל התכוונו בדיוק למה שאמרו. הדבקות הדווקנית הזאת, גרמה לדיינים להסתכל רק על החוק ולהתעלם מן האדם. הם שכחו שהחוק נועד לשרת את האדם ולא להפך. הסיפור המפורסם על קמצא ובר-קמצא מדגים בדיוק את המצב הזה. מבחינת החוק היבש, משפט האמת, כולם צדקו. קמצא צדק משום שלא בא לסעודה אליה לא הוזמן. בר-קמצא צדק משום שאין מגרשים אדם בפרהסיה. בעל הבית צדק משום שכל אדם רשאי להחליט מי ייכנס לביתו. חכמי ירושלים צדקו בכך שלא התערבו בוויכוח שאינו נוהג להם. ר' זכריה בן אבקולס צדק כאשר דבק בהלכה בנוגע לקורבנות בעלי מום. אבל מרוב שכולם טרחו להיות צודקים, הם נהגו בחוסר צדק משווע. התוצאה הייתה נוראה. מספרים על אישה שבאה לרבי ובכתה שבעלה עזב אותה. ניחם אותה הרבי ואמר: הוא יחזור. אלא שכאשר יצאה מן החדר, אמר לה שמשו של הרבי: הוא לא יחזור. שאלו החסידים את השמש: כיצד העזת לסתור את דברי הרבי? השיב השמש: הרבי הסתכל בספר, אני הסתכלתי עליה. בנימה רצינית נוכל לומר, שהשמש צדק: הדיין חייב לראות מי עומד בפניו, כי אין דומה מקרהו של לוי לזה של יהודה, ואין דומות הנסיבות של יששכר לאלו של זבולון. מצב זה שרר גם בסוף ימי הבית הראשון. בהפטרה המפורסמת של השבת שלפני תשעה באב, שבת "חזון" (פרק א' בישעיהו), מתאר הנביא את ההתדרדרות המוסרית של ממלכת יהודה, ושם את הדגש המרכזי על סאובה של מערכת המשפט עד לשפל שאין כמותו: "צדק ילין בה, ועתה מרצחים". מרצח הוא יותר מאשר רוצח; זהו מי שהרצח הוא דרך חייו. המרצחים ישנים בשלווה, משום שהצדק נרדם גם הוא; משום שבתי המשפט דנים רק לפי האמת. במערכת כזו אפשר לאיים על עדים ואולי אף לחסל אותם, וכך לצאת נקיים. מערכת כזו דואגת לטוהר ההליך הרבה יותר מאשר למטרתו. ניתוח משפטי נכון שמוביל לחוסר צדק אמרתי בראשית הדברים שהם אקטואליים מאוד לימינו, והנה שתי דוגמאות בולטות מהשבועות האחרונים. הראשונה: גזר דינו של מי שרצח את ענת פלינר. בית המשפט המחוזי בתל אביב הסתפק ב-18 שנות מאסר, על סמך תקדימים ומדיניות משפטית. אולי זו אמת, אך חוש הצדק מתקומם: האם זהו העונש ההולם למי שרצח אם צעירה על סף ביתה לעיני ילדיה, משום שצעקה כאשר ניסה לשדוד אותה? השנייה: דחיית תביעת לשון הרע שהגישו חיילי צה"ל שלחמו במבצע "חומת מגן" נגד מוחמד בכרי על הסרט "ג'נין ג'נין". בית המשפט העליון פסק חד-משמעית, כי הסרט מהווה דיבה חמורה ביותר והוא רצוף שקרים מגמתיים שכל מטרתם להכפיש את צה"ל ולוחמיו. אז למה התביעה נדחתה? - כי חוק לשון הרע מחייב להוכיח שהדיבה כוונה כלפי אדם מסוים. קרוב לוודאי שהניתוח המשפטי של מרים נאור, יורם דנציגר ויצחק עמית היה נכון. אך זה היה דין אמת ולא דין צדק. הרי גם להם היה ברור - כפי שאמר עמית עצמו - שמדובר ב"תוצאה לא נוחה". בלשון בני אדם הכוונה היא לכך שהתוצאה אינה הגיונית ואינה מתקבלת על הדעת. יכלו השופטים ללכת צעד קדימה ולעשות מעשה שישרת את הצדק. הם יכלו להטיל על בכרי תשלום הוצאות במאות אלפי שקלים. הם יכלו להורות ליועץ המשפטי לממשלה לשקול להגיש נגדו כתב אישום. הם יכלו לקרוא למחוקק לשנות את החוק. אבל הם לא עשו דבר מכל אלו - כי הם רק דנו דין אמת לאמיתו. ולהיכן מגיעים ממשפט שכזה, כבר ראינו. הפטרת "חזון" מסתיימת בפסוק "ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה". אם החורבן נגרם בשל דין אמת, הגאולה מחייבת דין צדק. ואין זה משנה אם מדובר בגאולה דתית או בגאולה לאומית. אין זה משנה אם מדובר בבניין המקדש או בהקמת המדינה. הצדק הוא שחייב להיות אבן היסוד של מערכת המשפט. האם היא מסוגלת לעשות זאת?