וכאן נשאלת השאלה מי יריץ את המחאה הזו לכנסת. כי מחאת-רחוב בלבד לא תספיק. וחמור מכך, בכנסת הנוכחית אין ולו ח"כ אחד שמסוגל להוביל את המהלך שמתמצה בסלוגן רב המשמעות "העם דורש צדק חברתי". התנועה הזו זקוקה למנהיג, כריזמטי, רהוט, פופולרי ובעיקר - מוכר וזמין. אחד שמסוגל בעת הזו לסחוף מאות אלפים לקלפי על-מנת לחולל את השינוי. אם קדימה, שקמה יש מאין, הצליחה במערכת בחירות ב-2006 אין סיבה שזה לא יקרה למפלגת הצדק החברתי. קבוצת הצעירים המופלאה חייבת לנתב את הזעם והתקווה שלה לאפיקים מעשיים. רק במסגרת פרלמנטרית ניתן יהיה ליישם את המצע המפורט שלהם - כולו או רובו. אבל מסופקני אם הקבוצה הזו, בסדר זה או אחר של מיקום שמם ברשימה, יכולה להוביל את המפלגה החדשה. מי שעונה מצוין על צרכי השעה הוא לא אחר מיאיר לפיד. בזירה הפוליטית מדברים מזה זמן על כניסתו של לפיד למירוץ. הוא מכחיש, אבל יש המעריכים כי ברגע המתאים הוא יקפוץ פנימה. עכשיו זהו הרגע. לפיד ראוי לעמוד בראש מפלגת המחאה החדשה. בסופו של דבר לפיד מבקש לייצג את מעמד הביניים הרחב. חילוני, שפוי, סובלני, אנושי. מאמרי הדעה שלו לא מותירים ספק מהי האידיאולוגיה שלו. הוא מוכר בכל בית בישראל וקל למכור אותו. כאשר בסקרים הוא יוצב בראש רשימת המחאה מעניין יהיה לגלות עד כמה הפופולריות של התנועה העממית מיתרגמת לקלפי. לפיד כפרזנטור לתנועת המחאה, יכול לנתב אותה בדיוק למסלול שבו יש תוצאות - הצלחה גורפת בקלפי. הוא לא מזוהה עם הפוליטיקאים הנוכחיים והוא יכול להיות החוט המקשר בין הפוליטיקה שאותה הכרנו עד כה והדור הבא - פרי המחאה החברתית שמתרחשת עתה.