דין המתאבד חמור מדין הרוצח

מי לא הזדעזע ממות הפעוטה שנותרה ברכב הסגור ומתה מחנק ב-80 מעלות צלזיוס. אנו רואים בכך מעשה רציחה. אם כי לא בכוונה אלא מתוך רשלנות ובכל אופן האירוע הכאיב לנו ככל מעשה רצח אחר. התורה מספרת לנו שבורא הנפשות עתיד להעניש קשות כל רוצח במזיד, ואפילו אם בשוגג הרג את אוהבו הוא צריך כפרה. הוא גם עתיד לרדוף את המתאבד ויעניש אותו, שהרי הוא רצח את נפשו הוא. אפילו את החיות הטורפות הוא עתיד להעניש כרוצחים. הוא אשר אמרה התורה "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש מיד כל חיה אדרשנו, ומיד האדם מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם. שופך דם האדם באדם דמו ישפך, כי בצלם אלוהים עשה את האדם" [בראשית ט', ה'-ו']. ובאותה נשימה ממש נדמה מהתקשורת שאנו ממש מסמפטים ומבינים את עדי, חולה סופני שנסע לחו"ל בכוונת מכוון "למות בכבוד" מיד רוצח שכיר, וגם הפליא לעשות וציווה לשרוף את גופתו ולפזרה ברוח על מימי הנהר. היהדות רואה בהתאבדות, דרך מבישה ומצערת של סיום מסכת חיים, אשר אין לה כפרה. חמורה היא ממעשה רצח. לרוצח יש כפרה. הוא יישפט וייענש ויכפר על מעשהו. המתאבד במעשהו הנלוז אין לו כפרה. הוא נטל מעצמו את הזכות לבקש סליחה ומחילה או להישפט על מעשהו ולשאת בעונש המתבקש על שפיכות דמים. המאבד עצמו לדעת - קיפד חיים. אחת היא נטילת נפשו הוא או כל נפש זרה. ביסוד אמונתנו בבורא עולם שהוא הבורא, הוא היוצר והוא השאיל לנו נשמה מאוצר הנשמות להעביר עמה את מסכת חיינו עד בוא היום שהוא לבדו נוטל אותה. המתאבד כופר במציאות האלוהים. אינו מאמין בהישארות הנפש. שונא את החיים בניגוד גמור לטבע האדם השואף לחיים בכל מצב. משה רבינו ביקש להמשיך ולחיות אפילו בתוך גוף של ציפור ובלבד להמשיך ולחיות. "ואל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך" [משנה אבות פ"ד מ"ב]. אל תאמר בלבבך שלאחר המוות אין דין ואין עונש. דע לך בר נש! על כרחך אתה נולד ועל כרחך אתה חי ועל כרחך אתה מת ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון.