בפרשת 'ואתחנן' נמצאות שתי מצוות בסמיכות זו לזו אשר לקיימן בד-בבד ובשלמות נראה קשה ביותר. למה אני מתכוון? פרק ו' מתחיל כך: "וזֹאת המצוה החֻקים והמשפטים אשר צִוָה ה' אלֹקיכם ללמד אתכם...למען תירא את-ה' אלֹקיך לשמֹר את-כל-חֻקֹתיו ומצותיו" (דברים ו, א-ב). ומייד לאחר מכן משה רבינו צוונו בציווי הגדול "שמע ישראל ה' אלֹקינו ה' אחד". ואהבת את ה' אלֹקיך בכל-לבָבְך ובכל-נַפְשְך ובכל מאֹדך" (שם, ד-ה).
עד לפרשה זו הדרישה העליונה מה' כלפינו הייתה יראתו והליכה בחוקותיו - כפי שה' אמר למשה רבינו במעמד הר סיני: "מי-יִתֵן והיה לבָבָם זה להם ליראה אֹתי ולשמֹר את-כל-מצוֹתי כל-הימים למען ייטב להם ולבניהם לעֹלם" (דברים ה, כו). ופתאום משה, ע"פ צווי מה', מוסיף עוד מצווה - קשה בהרבה מיראת ה' - אהבה טוטאלית לה' - בכל לבינו, נפשינו ומאודינו. המעבר חד, מהיר, מסחרר ומהפכני - כי לא נדרשנו אי פעם בארבעת ספרי התורה הקודמים לאהוב את ה' - רק ליראתו. ולכן, השאלות המתבקשות הינן: מה קרה? כיצד מגיעים לרמה הנשגבת שזה עתה נדרשנו להגיע אליה? ובכלל, מהי אהבת ה'?
כדי להבין את משמעות אהבת ה' כדאי להבין את משמעותה של הדרגה הפחותה -- יראת ה'. כאשר עבד עושה את רצונו של אדונו הוא עושה זאת מיראה, קרי הוא אוהב את עצמו ופוחד שאם לא יעשה את רצון אדונו, הוא עצמו יסבול תוצאות שליליות. כדי להבין אהבה צריך למצוא מודל אחר המוכר לנו -- היחס בין איש לאשתו. המשל של אהבת איש ואשה לאהבה ההדדית של עם ישראל ואלוקי ישראל מתאים ביותר. הראיה: כל בוקר בהנחת התפילין אנו אומרים, כביכול בשמו של חתננו שבשמים: "וארשתיך לי לעולם וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים: וארשתיך לי באמונה וידעת את ה' ".
הרמב"ם נוקט באותה שיטה של השוואה בין אהבתו של איש לאשתו כדי לתאר את אהבת האדם לאלוקיו: "וכיצד היא האהבה הראויה?...שיאהב את ה' אהבה גדולה, יתירה עזה מאוד, עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה'...שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה והוא שוגה בה תמיד...והוא ששלמה אמר דרך משל: 'כי חולת אהבה אני'; וכל שיר השירים משל הוא לעניין זה". (הלכות תשובה י, ג).
כמובן, שיש מגבלות למשל כנגד הנמשל. איש יהודי יכול לגרש את אשתו. הוא אינו יכול לגרש את אלוקיו. איש יכול להפתיע את אשתו במעשים לא שגרתיים שהוא מקווה שישמחו אותה. ה' לא אוהב הפתעות, אפילו אם מקורם באהבה גדולה מאוד -- והראיה, הביאתם של נדב ואביהו אש זרה -- מאהבה -- שה' לא ציוום לעשות.
ביחסים אידיאליים בין איש לאשה הקשר אינו מבוסס על יראה אלא על אהבה -- קרי, שתי נשמות רוצות להיטיב אחת עם הזולת ובכך להתחבר אחד לשני בתהליך של אחדות רצונם. אין פה חשש של עונש על אי-עשיית רצונו של השני כי זה אפילו לא בא בחשבון -- כי אהבה אמיתית אינה תלויה בדבר. בנמשל, אהבת ה' היא לשמה ויראת ה' אינה לשמה. וכיצד עולים מיראה לאהבה? ע"פ הרמב"ם: "כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה...עד שישיגוהו וידעוהו ויעבדוהו מאהבה" (הלכות תשובה י, ה).
ומדוע ציווה משה לפני קריאתו לאהבת ה' ליראתו, פסוקים ספורים לפני "שמע"? כי יראת ה' אינה מספקת - היא לבדה עלולה ליצור תחושה שלילית וקשה בקרב האדם שעלולה להוביל אותו לצאת ממעגל האימים הזה ולחפש מסגרת אחרת, קרי, אלוה אחר או בימינו חיים ללא אמונה כלל בשום כוח עליון. לכן, יראת השם אינה בסיס בר קיימא לעבודת ה' - היא חייבת ללוות ולשלב בתוכה אהבת ה'.
אהבה מושלמת בכל לבבינו (עד כדי אילוף יצרינו ליוצרינו), בכל נפשינו (גם אם נקרא להקריב את נפשנו), ובכל מאודינו (גם אם נאלץ להקריב את כל ממונינו) אינה זוכה לתמורה גשמית מה'. היא כן זוכה באהבתו השלימה, מידה כנגד מידה. זו הסיבה שבפרשה הראשונה של "שמע" אין איזכור לכל תמורה כלשהי לאהבתו כי התמורה אינה גשמית.
נשאלת השאלה: אם כך מדוע הפרשה השניה של "שמע" מלאה בתמורות גשמיות לאהבת ה'? התשובה נמצאת בקריאה מדויקת של הפסוקים: "והיה אם-שמֹע תשמעו אל-מצוֹתי, אשר אכֹני מצוה אתכם היום, לאהבה את ה' אלקיכם ולעבדו, בכל לבבכם ובכל-נפשכם: ונתתי מטר ארצכם בעתו...". יש לשים לב שהאהבה הזו הינה "בכל לבבכם ובכל נפשכם", ולא בכל מאודכם. זו אהבה לא מושלמת שאין בה הזדהות טוטאלית עם הקב"ה, ולכן לרוב האנשים, המסוגלים להגיע "רק" לרמה הזו, רמה של אהבה מתובלת ביראה. גם איתה ה' מסתפק מאנשים אלו שזו שיא יכולתם, והם שהגיעו לרמה זו ה' מבטיח להם שגשוג גשמי.
נקראנו לאהוב את ה' באהבה שלמה, ברם כיצד יודעים אנו שהוא אוהב אותנו? אכן, באותה פרשה 'ואתחנן', ה' דאג לכך שנדע שהדרישה שלו מאתנו לאהוב אותו מקבילה להצהרתו שהוא אוהב אותנו. "כי מאהבת ה' אתכם ומשָמרוֹ את- השבֻעה אשר נשבע לאבֹתיכם הוציא ה' אתכם...מיד פרעה מלך מצרים" (דברים ז, ח). ואכן, כל יום לפני קריאת "שמע" אנו אומרים את ברכת 'אהבה' שבה אנו מכריזים: "אהבת עולם אהבתנו, ה' אלֹקינו". ולכן, רק בתום אותה ברכה אנו מתחייבים בתמורה ובמידה שווה לאהוב את ה'. וכיצד אוהבים אותו? עושים את רצונו לרצוננו -- לומדים ומלמדים תורה, מקיימים אותה, ומתקשרים אל ה' בתפילה -- יומם ולילה.
יהי רצון שנעלה בעבודת ה' מפחד, ליראת
כבוד, ליראה באהבה, ומשם לאהבה ביראה, ובכך נזכה לאהבתו, שתתבטא בביאת משיח צדקנו ובבניית בית המקדש במהירה בימינו.
