על אדמת הכפר הערבי סלמה בפאתי העיר תל אביב, כפר שנשק לשכונת התקווה, שיכנה מדינת ישראל בראשית 1949 עולים חדשים, רובם מתימן.
קרקעות הכפר סלמה עברו לידי המדינה, שהושיבה בצפיפות רבה משפחות ברוכות ילדים ללא כל הסדרה משפטית של מגוריהם במקום. מבחינת המדינה נעשה הסדר אחד, בינה ובין עצמה, הסדר שהוא לא הסדר משפטי, לפיו המתיישבים הם אך ורק "בני רשות". "בני רשות" אלה הם תושבים, שהמשך שהייתם במקום עלול להתבטל בכל רגע נתון. להסדר הזה לא היו מודעים המתיישבים שנכנסו לבתי הכפר הנטושים.
מיותר להזכיר, שרבות מהמשפחות זכו לחדר או שנים, גם אם הן התברכו בעשרה ילדים. למרבה הצער, "בני רשות" אלו,
שחיו בצפיפות רבה הפכו לפתע, ביום בהיר אחד, לפולשים בבתיהם אחרי עשרות שנים של מגורים עקב מניפולציות של תאוות ממון. עוד פרדוקס במדינת שוק חופשי, שבחופשיות זורק אנשים, שנולדו בבתים אלו אחר כששים שנה.
המדינה הפכה עשרות משפחות קשות יום לא רק לפולשים אלא גם לעבריינים. אם תושב התפרנס עשרות שנים מנשיאת משאות על עגלה רתומה לסוס ובנה סככה לסוס , הוא עבריין מסוכן.
אם אב לעשרה ילדים התחנן להוסיף חדרון קטן הרי כל בקשותיו לאישור נדחו. הרחבה של 5 מטר מרובע בבית של משפחה מרובת ילדים הפכה אותו לעבריין.
במשך שישים שנה יסרה מדינת ישראל בשוטים את המשפחות שהושיבה בכפר בתחילת 1949. כ"בני רשות" - שאסור להם לשפץ את המבנה ואסור להם להוריש את "רשותם" לדור חדש או לערוך שינוי קל שבקלים בדירות - הם מצאו עצמם נזרקים לרחוב .
מדינת ישראל החליטה למכור את המתחם בכפר שלם ליזמים פרטיים, כדי שיבנו במתחם מגדלי מגורים. המדינה ידעה שבמקום חיים אנשים, שהוריהם יושבו במקום בשנת 1949. במהלך השנים נולדו ילדים שחיו בבתים אלו. להם אין כבר זכות לגור בבתיהם,
והמדינה שחררה עצמה מדאגה לדיור חילופי לכל מי שנולד, גדל וחי כל חייו במקום. היזמים, שרכשו את הקרקע מהמדינה במיטב כספם, הגישו תוכניות בנייה, שעברו במשך למעלה מעשר שנים את כל הוועדות, שאישרו את בניית המגדלים. רק בנושא אחד לא דנו הוועדות, מה יהיה גורל התושבים שחיים במקום, תושבים שנולדו באותם הבתים.
היזמים איתנים בדעתם שעל-פי חוזי הקניה, הם אינם חייבים לדאוג לדיור חילופי לעשרות משפחות ברוכות ילדים. גם בית המשפט מצא עצמו כבול. לא היה בידו להביא מזור למשפחות, שהתדפקו על דלתותיו. בית המשפט הביע את כאבו , הביע אי נחת ואפילו זעם כלפי ההסכמים, אך דין החוזים בין המדינה והיזמים כבל את ידיו.
כך קרה שבדצמבר 2007 פונו שלושים משפחות, ביניהן ניתן למצוא אנשים שהיו בני כמה חודשים ביום שהגיעו הוריהם לכפר שלם. ביום הפינוי התקרבו לששים וזכאותם להמשיך לחיות במקום פקעה, כי הוריהם נפטרו במהלך השנים.
למאמר זה נדרשתי, כי לצערי, גל המחאה הנוכחי פסח על מצוקות קשות מנשוא בקרב שוליים חברתיים. קשה לי לקבל, שחלפנו באדישות על פני מפגינים מכפר שלם ורק מעטים מאוד מאיתנו גילו סולידריות איתם.
החברה הישראלית כחברה עמדה מהצד ולא הביעה מחאה וכאב לנוכח כישלון מאבקם של מפוני כפר שלם מבתיהם. מפונים, שנפלו שדודים בפני תאוות הון של בעלי הון, שלא ספרו ממטר את ההון אנושי היקר בכפר שלם. הם ידעו לספור רק הון פיננסי כל הדרך אל הבנק.
אנשי כפר שלם אינם בקטיגוריה של משפחת דנקנר, שיכולה להעמיד עורכי דין מהשורה הראשונה כדי להיאבק נגד החלטת וועדה, הטוענת שמשפחת דנקנר המירה התר לבניית דירה, המיועדת לעובדי מפעל המלח בעתלית, ובנתה ווילה מפוארת במקום. (
הארץ, 10.8.11).
אני כואב, שעמדנו מהצד, כשהתפרסמו נתונים מזוויעים כל
שנה בדוח העוני. והאוכלוסיה הזו של כפר שלם "מככבת" בנתוני הדוח הזה.
אני כואב, שעמדנו מהצד, כשבסמיכות לכפר שלם ברחובות יפו - יזמים פרטיים ,שרכשו קרקעות ממנהל מקרקעי ישראל, חברו יחד עם "עמידר","חלמיש","עמיגור" ועירית תל אביב כדי לפנות תושבים ערבים מבתיהם, בהם הם חיים משנת 1948. פעולת פינוי ונישול על-פי אותו עיקרון, שפעל בכפר שלם.
בכפר שלם פינו יהודים יוצאי תימן, שחיו במקום משנת 1949, וביפו במידה רבה יותר של ברוטאליות הורסים בתים ומפנים תושבים ערבים, הגרים במקום מאז 1948.
בכפר שלם מדובר בעולים שעלו מתימן. ביפו אלו פליטים ערבים, שנסו מבתיהם בסחנה ובנוזהה, שהן היום שכונה יהודית, שזכתה לשם יפו ד'.
בשני המקרים, בכפר שלם וביפו, פעל אותו עיקרון - המדינה החליטה לסייע להשתלט על קרקעות. ביפו הבוטות היא קשה מנשוא, הטענה בעיקרה על הפרות חוזה אפילו לפני ארבעים שנה. חלק מהתושבים נאלץ להוסיף חדר כתוצאה מהתרחבות המשפחה. אי הענות וועדות התכנון לדון בבעיותיהם הניעו אותם לתוספת בנייה .
בשני המקרים האכיפה של החברות "עמיגור", "עמידר" ומנהל מקרקעי ישראל יחד עם העירייה נגוע בקשרי הון שלטון כדי להבטיח ליזמים את האפשרות לביצוע יוזמות הבנייה ללא כל התחייבות לדיור חילופי למשפחות בעלות אמצעים דלים, רובן ברוכות ילדים, שחיות במקום עשרות שנים.
אסור שהמאבק הנוכחי יפסח על העוול שנעשה לאזרחי מדינת ישראל - יהודים וערבים - תושבי כפר שלם ויפו . המחאה חייבת להיות נגד השיטה.
שיטה שמעמידה את ההון האנושי בעמדה נחותה אל מול עוצמות ההון הפיננסי.