התחלתי להבין את העם הזה. שנים על גבי שנים הוא מסרב לקום מכורסתו ולהילחם על זכויותיו. הפוליטיקאים הישראלים המתאימים כמו כפפה ליד מגדלי הכרס הרוטנים, התאימו עצמם מצוין לסיטואציה: "נחרבש להם כל מיני קשקושים, נגנוב לביתנו, ואין ולא יהיה לנו לעולם צורך לתת דין וחשבון למישהו". לקב"ה?! שטויות. נציגיו עלי אדמות, שס, כבר מנהלים את מערכת הגניבה בחסות כל ההבנות עימו.
פתאום יצאה לה מחאה, שחלק יודע כיצד הצליחה, חלק לא... אבל מה זה משנה: יש מחאה ציבורית. מה מבקשים? הכל. אם הייתה רשימת דרישות של שבעה עמודים... היא כבר עברה את דף ה-1,000, ובקרוב יהיה זה הספר עב הכרס המועמד לגינס.
הבינה הממשלה שקונילמלים מנהלים את הקמפיין, ונרגעו חבריה. התעצבנו המוחים, ועשו עוד כינוס בכיכובו של שלמה ארצי, וזה הצליח להביא עוד כמה עמודי חדשות, כולם בוויכוח על מספר המפגינים. עד שגם זה מיצה את עצמו. הפגנה נוספת גדולה יותר כבר לא כל-כך אפשרית, ואם כן, אז מה ייצא מזה?!
החליטו לצאת לסדרת הפגנות אזוריות. כל אזור ימצא לו מקום מרכזי לערוך את "הפגנת מוצאי השבת" – והנה לכם עוד תעסוקה לעוד ערב של מחאה. תשאל את מארגני המחאות: "נגד מה או מי אתם מוחים?". בדרך-כלל תקבל 17 תשובות שונות, והכל תלוי במספר המארגנים. הפחד איננו מלבטא את "מטרת המחאה", אלא חס וחלילה לפגוע במפגין ליד – שמא זה אינו תואם את הדרישות שיש לו.
מכאן נראה לי שהדרך לחפש אמרגנים להמשך גלגול המחאה הציבורית הזו – לא רחוקה. יידרשו אמרגנים שיודעים להרים הופעה, והמסר כבר לא הכי חשוב – כי במילא בממשלה כבר מזמן הפסיקו להתרגש מהאש שתפסה בשדה הקוצים... ואולי הדרדרים.
רוצה להזכיר לכם: פעם היינו בייאוש ענק נוכח ממשלה/ות שלא "ספרו" אותנו. לא ידענו, לא רצינו, לא יכולנו – להרים מחאה, וכשזו קמה, קמנו גם אנו ונסענו לחו"ל. "מה יש", טוענים ממלאי אולמות היציאה לחו"ל בנתב"ג, "כשנחזור, נמשיך להפגין...".
