העם צריך אחריות אישית וחברתית

'צדק חברתי' זה לא רק הפניית אצבע לממשלה. זה גם התבוננות פנימה אל תרבות צריכה שהפכה את המותג ל'אני החדש'. לצריכה המוגברת יש מחיר אישי אך גם חברתי. אנחנו הופכים את סביבתנו לענייה יותר. קוראים לזה 'עוני חברתי' המחאה השוטפת את הארץ עוררה גל של תביעות מהממשלה לשינוי המדיניות הכלכלית-חברתית. כיוון שאנו חיים בדמוקרטיה, וראשי השלטון אינם משתמשים בתקציב הממשלתי לביתם בסגנון דיקטטורות ערב, משמעות המושג 'ממשלה' היא למעשה החברה כולה. פתיחה מחדש של הדיון באופי החברתי הרצוי למדינה, והמדיניות הכלכלית הנגזרת ממנו, היא יותר ממבורכת. דווקא לציבור השואב ממקורות היהדות יכולה להיות תרומה משמעותית לשיח החדש. אך לא לדרישות מהיחיד אל החברה אדרש כאן, אלא לפן אחר השזור לכל אורך ארון הספרים היהודי - אחריות אישית וחברתית. סיגל היא תל אביבית צעירה, מתמחה חרוצה בפסיכולוגיה המתפרנסת גם מעבודות נוספות. גל המחאה הנוכחית כאילו מסופר עליה. שכר דירה גבוה (למרות מגורים עם שותפים), משכורת מבזה במקצוע קשה, ויוקר מחיה שבתל אביב מורגש ביתר שאת. אך האמת תיאמר, סיגל לא תקנה דירה גם אם מחירי הנדל"ן יקרסו לחצי, ואפילו לא אם מחיר דירה במרכז יעמוד על הסכום הדמיוני של 400 אלף שקלים. הסיבה פשוטה. היא לא חוסכת. חלק לא קטן מהוצאותיה מפרנס חנויות בגדי מותגים, חברת סלולר, וגם לא מעט מקומות בילוי. כל זה נורמלי לצעיר ממעמד הביניים - אך לדירה אין שום סיכוי שדרך זו תוביל. סיגל היא רק סימפטום לחברה שהולכת ושוקעת בחינגת צרכנות בלתי נגמרת. ובחינגה כמו בחינגה, לא דופקים חשבון ואין שאלות על מחיר. מדוע שנשלם על אותה חולצה שמיוצרת בטורקיה או בסין ועלותה שקלים בודדים מאות שקלים רק כי סמל מותגי כלשהו מודפס עליה? אנחנו לא טיפשים או עיוורים. אנחנו נתונים למסע לחצים חברתי כבד מצד חברות המותגים, הפורטות בהצלחה רבה על כל נים באישיותנו - כדי שנבצע את החלטת הקנייה הלא הגיונית מבחינה כלכלית. קוראים לזה 'פרסום'. לכלל הכסף העודף שבזבזנו על כלום קוראים 'ערך המותג'. הפרסומות אינן מקריות. עומדות מאחוריהן חכמה רבה והכרה עמוקה של הפסיכולוגיה האנושית. לרוב הן כלל לא עוסקות במוצר או בתכונותיו אלא בדימוי עצמי שנשיג בזכות קנייתו. אם רק נקנה את המוצר נשים ייפלו לרגלינו/ נתפס כעשירים/ כמתוחכמים/ כמיוחדים/ כל התשובות נכונות. אבל במקום תשובה עדיף להדהד שאלה: כיצד הפכנו לחברה שבה כל כך הרבה מתפיסת האישיות, של העצמי ושל האחר, מקושרת לחפצים? חברות משקיעות ממון רב כדי שנזהה אותן עם ערכים ועם מאפייני אישיות חברתיים. קוראים לזה 'מיתוג'. בראשית ימי הסלולר שלוש החברות הוותיקות מותגו באופן שונה. אורנג' מותגה כחברה ה"איכותית" וה"בינלאומית". סלקום כחברה ה"עממית" וה"זולה" ופלאפון... טוב, היא מאז ומעולם סבלה מבעיות מיתוג. מהר מאוד הבדלי המחיר בין החברות נעלמו אך המיתוג נשאר עוד זמן רב. כך לקוחות סלולר שונים יכלו לבצע אותה פעולה באותו מחיר (גבוה במיוחד) אך לחוש שהם "עממיים וחוסכים" או "איכותיים ומשקיעים". מיתוג, כבר אמרנו. היום הבדלי המיתוג כמעט נעלמו מספקיות הסלולר ועברו לזירת המכשירים. כל ילד בן 13 ומעלה מסתובב עם סמארטפון יוקרתי, לעתים נדמה לי שאני האחרון במדינה ללא 'אייפון'... האמת שאני לא לבד - צרכני סלולר אחרים יבחרו בסמארטפונים מבוססי 'אנדרואיד' או 'בבלקברי'. לכל בחירה כזאת יש אמירה, שלא לומר השלכה אישיותית. אמור לי מה סמארטפונך ואומר לך מי אתה. אך לכל בחירה כזאת יש גם מחיר. ובמחיר של סמאטרפון מתקדם אפשר לגור 3 חודשים בלוד, 20 דקות מתל אביב. האם כל סטודנט תפרן חייב להצטייד בפאר הטכנולוגיה כאשר בשליש המחיר אפשר למצוא בקלות ניידים בעלי 90 אחוז מהתכונות שאנחנו באמת נשתמש בהן ב'אייפון'? סוגיה מהותית שעלתה על הפרק בחודש האחרון היא מחיר גידול הילדים - שללא ספק עלה בצורה משמעותית בשנים האחרונות. פרק נפלא ב'רמזור' מתאר כיצד באמצעות הפחדה ההורים נדחפים למסע קניות יקר ומטורף. כמה קל להפחיד הורים טריים שחשים את מלוא עוצמת האחריות על כתפיהם. אפילו קל יותר מלשחק כדורגל נגד קונוסים (בלי אף מילה על נבחרת ישראל). הייתי במחאת העגלות לפני כשבועיים. במחיר של חלק מהעגלות שהיו שם אפשר לקנות אוטו קטן. מפרגן. אבל אולי כדאי לבדוק על מה הולכות ההוצאות לפני שבאים עליהן בטענות? אבל לא כולם נכנעים. חבר יקר קנה לבנו עגלה יד שנייה. כך גם את רוב הצעצועים. הוא לא תפרן. גם לא מיליונר. מעמד ביניים קלאסי. מצב הבן מצוין למי שתהה. "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ", קובע הפסוק המקראי. המדרש הקדום 'ויקרא רבה' מסביר כי אביון הוא משורש תאווה, "אביון - שמתאב לכל". רבות מדובר על העוני בארץ, אבל העוני במדינות מפותחות איננו רק עוני מוחלט - הוא לרוב עוני יחסי - ולמעשה 'עוני חברתי'. עוני חברתי איננו רק נחלת העשירונים התחתונים. הוא יכול להתקיים בכל חברה. הייתי לאחרונה באירוע ביישוב מבוסס במרכז הארץ. בקהילה הדתית הגדולה שם נוצר כבר 'סטנדרט של אירועים'. בעלי האירוע הסבירו לי שהם עומדים ב'סטנדרט' למרות הקושי. באותה נשימה הם ציינו כי אחרים מתקשים לעמוד בו הרבה יותר. אלו אנשים שמתפרנסים היטב - אך לרגעים גם הם הפכו לעניים חברתיים. דיונים תלמודיים רבים עוסקים בחברה, בכבוד ובמצב הכלכלי. לא לחינם נאמר כי "עני חשוב כמת". אחד הדיונים במסכת 'כתובות' מתאר את חובת שמירת המעמד לעשיר שירד מנכסיו: "אפילו סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו" חייבת הקהילה לספק לו. את הדיון מקנח סיפור פרובוקטיבי במיוחד המתאר כיצד הלל הזקן רץ בעצמו לפני סוסו של בן טובים שירד מנכסיו. הבה ננסה לדמיין היום את הרב הראשי רץ לפני מכוניתו של גאידמק... דיון אחר עוסק בחובת בדיקת 'מקרי הסעד' של גבאי צדקה. אך יש מקרה שבו הגבאים לא בודקים ונותנים מיד. כשהעני בא לבקש מזון, לפי סברה אחת, או ביגוד לפי הסברה השנייה. בעוד סברת המזון הגיונית - לא ניתן לבן אדם לרעוב עד סוף הבדיקה - סברת הביגוד מרחיקת לכת יותר. האם כבוד חברתי כל כך חשוב שאיננו סובל דיחוי? האם אנחנו מוכנים בעטיו לקחת את הסיכון שכספי הציבור מופנים למטרה לא ראויה? ביסוד שני המקרים האלה (ורבים נוספים) אמירה חברתית חזקה. החברה היא זו שמייצרת את מושג הכבוד וההבדלה בין אנשים לפי המלבוש והעושר - ולכן החברה היא זו שצריכה לתקן את העוני החברתי - גם בסיפור כה מרחיק לכת כמו מקרה הלל הזקן. כשאנו קונים מוצר אנו מסתפקים לרוב בחישוב עלות-תועלת. כשאנחנו קונים אותו לילדנו אנחנו, בשאיפה, מכניסים גם שיקול חינוכי - עד כמה "פינוק היתר" יפגע בו. הגיע הזמן להכניס שיקול נוסף. את הנזק והעוני החברתי שהמוצר יגרום. כשאנחנו קונים 'אייפון' לילדנו אנחנו עלולים לייצר עוני חברתי בסביבתו. זו בוודאי לא סיבה מוחלטת להמנע מקנייה אך זהו שיקול שעלינו להתחיל להתרגל אליו. תקראו לזה 'אחריות חברתית'.