בארץ אהבתי, השקד עדיין פורח, אבל אני כבר רק אורח. נולדתי לחזון ציוני ואני חי במדינת החזון הציני. אני עבד של "שוק חופשי", והמשמעות של "שוק חופשי" היא שהשוק חופשי ללכת מכאן עם המיליארדים שהרוויח מעמלי. במטבחון שפעם אוכלס בגדולי העם ושליחיו, יושבים כאן מאסטר-שפים של טייקוניסטאן ומגישים לי שקשוקה במקום העין (עין לציון צופיה). הטייקונים אינם הבעיה, הם הסימפטום, ועד שנתעורר באמת, אני מציע להתאים את ההמנון לשם המדינה החדשה: טייקוניסטאן.

החזון הציוני או החזון הציני

הרצל לא התעניין בבנקאות ובמסחר, בכלכלה ובממון, הוא לא קרא גלובס, כלכליסט ודה-מרקר. הרצל התעניין בציונות והוא קרא - דרור. מי שנענו לקריאתו בתחילה, באו הנה מצוידים במגפיים, חמושים באידיאולוגיה, הם קראו בעיקר על הגורן ובעיקר את פושקין, את א.ד. גורדון, אבל, בעיקר, הם קרעו את התחת בשמש, בביצות, נלחמו ביתושים ובמלאריה ומתו חדורי חזון ועטורי תהילה. אחריהם באו הנה פליטי מחנות הריכוז, אלה שנשארו באירופה למרות הגל האנטי יהודי, גל שנישא על כתפיהם של פועלים קשייום וקלי דעת, שנישבו בקסמיהם של אינטלקטואלים שהתמסרו לדמגוגיה הכלכלית שעל פיה היהודים העשירים הם מקור צרותיה של אירופה. גם האידיאולוגים הציוניים של הרצל, וגם פליטי המחנות באו הנה והקימו כאן בית מדיני, עם חזון ציוני ושיטה חברתית-כלכלית, חיו עם "צנע" ובצניעות, אכלו את מה שהיה והפקידו את גורלם בידי אנשים שנהגו כמותם. מנהיגי המדינה וראשי המשק שלה ראו בשליחותם הציבורית שליחות של ממש, וזה לא היה משלח יד, ובטח שלא משלוח ידיים אל תוככי הקופה הציבורית. לאט ובשקט החזון עבר לגור במקום אחר, ואת מקומו תפס הידור (אני נמנע בכוונה מהמילה "הדר"), ואת מקומו תפסה עסקנות (ואני נמנע בכוונה מהמילה "עסקים"), ואת מקומו של הכבוד תפסה "כבודה" במשמעות של מזוודה בשדה התעופה על הדרך לעוד "שליחות" בשם המדינה. החזון הציוני הפך לחזון ציני, והיעד של עצמאות לאומית הפכה לעצמיות כלכלית-אישית. החזון הלך לישון, ובמקומו התעורר - החזירון.

מטבחון השקשוקה וההשתגלות המוסרית

בטרם מות החזון, ידעו כותרות העיתונים לספר לנו על "המטבחון", וההחלטות שהתקבלו בו, היו "הרות גורל לעתיד העם והמדינה", ובין היתר, כיכב המטבחון בהמון ועדות חקירה ובתחקירים עיתונאיים. המטבחון הזה, כפי שזוכרים בוודאי הוותיקים יותר בינינו, היה צוות מצומצם של שרים ומקורבים, שהתקבץ במטבחה (הפרטי), של ראש הממשלה דאז גולדה מאיר, ובו הוכרעו ענייני המדינה, לרבות מלחמות ישראל. במטבחון הזה אירחה גולדה את ראשי העולם שבאו לביקורים, היא הכינה בו קפה במו ידיה לאורחים, ואפתה עוגות לאירוח (בעצמה), תוך כדי שיחות על "גורל העם והמדינה". המטבחון של ימינו מאוכלס על-ידי החזירון העליון, וראשי המדינה באים בו רק כאשר הם מוזמנים אליו משום שהם מופקדים על תחום שלטוני שיכול לקדם את ענייני המטבחון של עסקני וכלכלני החזון הציני. אין קפה ואין עוגות, כי רק תבשיל אחד יוצא משם - שקשוקה. ולמי שלא ראה עדיין את סרטו של מיקי רוזנטל על "שיטת השקשוקה", מומלץ בחום לעזוב הכל מייד (כן ממש עכשיו) ולרוץ לצפות בו. מי שרוצה לראות את מאסטר-שף האמיתית, לא את זו שמעסיקה אותנו בזמן שבמטבחון הציני מכינים עוד שקשוקה, שירוץ מיד למצוא את "שיטת השקשוקה". הכוכב הגדול ביותר בעיני הוא עוה"ד רם כספי, המסביר למיקי איך מכינים את השקשוקה, וההסבר כל כך מוחשי, שפשוט בא לבכות כשהוא מסמן בידיים בתנועה של "צלחן חומוס", איך מסובבים ומוציאים מהמדינה עסקה של 8 מיליארד דולר בסכום מגוחך של 100 וקצת מיליונים, ועוד סוחטים על הדרך הנחה משמעותית מהסכום שהיה מגוחך מלכתחילה. ולמה הוא משתף את מיקי רוזנטל בסודות מהמטבח של טייקוניסטאן?, טוב ששאלתם. הוא מספר למיקי פשוט כי הוא מרוגז על הפטרון, על סמי עופר ז"ל, משום שכאשר הוא חזר למשרדו של עופר ודיווח לו בגאווה על תוצאות העסקה, הפטרון כעס עליו והשיב: "ביזבזת 15 מיליון דולר" (יעני, "שילמת יותר מדי"). ברוכים הבאים לטייקוניסטאן, אם הרצל היה עובד כאן הוא היה אומר: "אם תרצו, לכו תזדיינו!"

טייקוניסטאן שלי: עם של עבדים הקים "משק חופשי"

נתניהו מסביר מעל כל במה כמה משק חופשי הוא טוב לנו, ואיך השור המועד הזה מאזן את עצמו כאשר הוא רץ, כי כוחות השוק פועלים תמיד כראוי וצמצום תפקידה של הממשלה הוא נכון וראוי. נתניהו לא מסביר לנו איך הטיעון הזה מתיישב עם העובדה שאם הכל כל-כך טוב, איך זה שאזרחי ישראל מתקוממים ובועטים בשיטה ובו, ובכל המסמל את טייקוניסטאן. אי-אפשר להאשים את נתניהו ואת מלחכי החצר של הזירה הציבורית. אי-אפשר להאשים את מי ששותים מעטיניה של השיטה, שיטה שאנו נתנו יד לבריאתה. אי-אפשר להאשים את השיטה, אותה השיטה שהותירה את הישות הנבחרת של האזרח (הכנסת) והישות הממונה (הממשלה ופקידיה), וגם את מה שמכונה "הרשות הרביעית" (התקשורת), מופקרים לחסדי מאסטר-שף של המטבחון הציני. רק רשות אחת עדיין לא הוכרעה לחלוטין על-ידי השיטה (הרשות השופטת), ועל-אף שהיא נבחרת וממונה על-ידי חוטבי העצים ושואבי המים של השיטה, על-ידי אלה המופקדים על שטיפת הכלים וניקוי הרצפה של המטבחון הציני, הרשות השופטת עדיין שם, כמגדלור בים החשיכה המוסרית. ולא שלא נעשו ניסיונות להחדיר את נציגי השיטה פנימה, עיון קצר ברשימת המינויים שניסו לקדם ממשלות ישראל בשנים האחרונות, מגלה את טביעות האצבעות על ניסיון הרצח של המפלט האחרון של הצדק על אדמת טייקוניסטאן הצינית, שעליה ניצבה פעם מדינת ישראל הציונית.

ההתפכחות: טיפול ברמת התודעה וגם ברמת התוצאה

טיקוניסטאן נבנתה על עקרונות המשק החופשי, ועל הימצאם של עבדים המקיימים משק אורטקי המבוסס על פסאודו-אוטונומיה, בהיותו משועבד למאסטר-שפים של ממשלת הצללים של טייקוניסטאן. מאידך, השעבוד האמיתי כאן, הוא השעבוד של המאסטר-שפים לציבור, היות שלמרות ריבוי הנכסים "הפרטיים" שלהם, עדיין רובו של המפעל המדפיס עבורם את הכסף שלנו, משועבד לציבור באמצעות הבורסה. ממש כשם שכאשר האזרח חייב לבנק, הבנק יכול לגבות ממנו, אבל, כאשר הטייקון חייב לבנק, הבנק עומד מול שוקת ריקה, ממש כך, ניתן בהיפוך לוגי לשנות את השיטה, ולגרש את השקשוקה מהתפריט הלאומי שלנו. דרוש אומץ לב רב כדי לשנות את השיטה, אבל לפני האומץ, נדרש לב. הלב המשועבד לשיטה צריך להתפכח ממנה ראשית, ורק אז יוכל לטפל בשיטה ולא רק בתסמינים. כל עוד הלב משועבד באדיקות, מתמסר לאופיום של בידור להמונים בדמות ריאליטי שואו, קורא עיתונים וצופה בטלוויזיה ששניהם בבעלות השקשוקיסטים, והולך להצביע עבור אותם חוטבי עצים ושואבי מים, עבור אותם שוטפי כלים עטורי חליפות, עבור אותן מפלגות "חברתיות" היושבות בגועליציה כבר 20 שנה ומנציחות את השיטה, כל עוד כל אלה קורים - הלב משועבד, וילך טייקון אחד, יבוא אחר. הלך שאול אייזנברג, באו האחים עופר, אין וואקום קובעים מדעני פיזיקה, והעם מכנה את זה: "פראיירים לא מתים, הם רק מתחלפים". הטייקונים וטייקוניסטאן אינם הבעיה, הם הסימפטומים של משבר ערכי ומוסרי עמוק, בחברה שפעם החשיבה מוסר, והיום, היא רק מתמסרת. ועד שנתעורר באמת, אני מציע להתאים את ההמנון לשם המדינה החדשה: טייקוניסטאן. כל עוד במיטבח, מטוגנה

עין לציון, אדומה,

עוד לא אבדה תקוותנו,

התקווה החדשה,

להיות עם חופשי בארצנו,

ארץ ציון, השקשוקה.