טיפסתי במדרגות צרות כשצחנת שתן מלווה אותי אל הדירה בקומה השלישית של בניין מט לנפול, בעל קירות טיח אפורים ומתקלפים. האור העמום לא סייע להאיר את דרכי. הטפט החום התקלף מדלת הכניסה, הפעמון לא עבד. נקשתי. הדלת נפתחה והוזמנתי להיכנס.
דירת רווקים טיפוסית. בגדים פזורים, כלים נערמים בכיור, מתלה בגדים עמוס, כלב אמסטף אימתני לבן עם כתמים חומים רובץ על ספה אדומה מרופטת, מכשכש בזנבו המקוצר. מקרר ישן מטרטר, מאוורר חורק שמנסה לגרש זבובים מערבל את האוויר המהביל. טלוויזיה חדישה עם מסך שטוח מונחת על שידה ובסמוך לה, על שידה נוספת, מונח מחשב נייד. דלת צרה מפרידה בין החדר לשירותים והמקלחת.
אין צורך להתאמץ להכין קפה, צריך רק להושיט יד מהספה או מכיסא הפלסטיק הצהוב אל הקומקום החשמלי שמונח על פיסת שיש שמהווה מטבחון. מהמקרר מוצא בקבוק ונמזגים מים קרים וצלולים לכוס עמומה שהונחה על שולחן חום קטן במרכזו של התא.
הצצתי מהחלון שעל אדנו אקווריום קטן עם דג זהב שוחה להנאתו. הוא הזהב היחיד בחדר. לעיני נפרשו גגות שטוחים מזופתים עם חבלי כביסה מתוחים בין הדוודים וכבסים צבעוניים תלויים עליהם ללא ניע. הכבישים מתחת התפתלו כנחשים שחורים שאדים היתמרו מהם בשעת הצהריים הלוהטת. מכוניות זחלו בפקקים. המולת הרחוב חדרה לדירה והתערבלה עם מוזיקת הרגאיי שבקעה מהמחשב.
פה ושם ניתן היה להבחין בין הבתים בצבעם הירוק-דהוי של עצים מאובקים, עליהם שמוטים, עצובים וצמאים. ובציץ של פרח שהציץ מעציץ על אדן חלון. העיר כמרקחה. אנשים אצים רצים לדרכם. הצצתי בשעון, המחוגים הזדחלו באיטיות. מפלס החום עלה, מתואם למפלס מצב-רוחי.
אצבעותיו חלפו על עורפי כמשב רוח רענן, הצטמררתי. "בואי נתחיל", לעט בקולו החם מאחורי גבי. החלפנו למשהו נוח יותר, הסתכלנו זה בעיני זו והתחלנו לקרצף את הדירה.
כשלוש שעות מאוחר יותר, הקירות הבהיקו מהצבע הלבן הטרי, אפילו הבליטות והחספוס של הקירות טושטשו. כיסוי הספה הוחלף בכיסוי אדום חדש. עיני צרבו מחומרי הניקוי שנשפכו בנדיבות. עמדנו בצד והבטנו במוצר המוגמר. כן. הדירה, נראתה טוב בהרבה. כמעט ראויה למגורים.
את המקרר מילאנו במוצרי מזון שקנינו בחנות סמוכה, ועציץ עם בוגנוויליה סינטטית הוצב בפינת החדר. בלאו הכי הוא לא יטרח להשקות ולטפל, אז שיהיה קצת צבע מטבע מלאכותי.
במקור הייתה זו דירת 4 חדרים שבעליה חילק והפך לארבע דירות חדר. השכירות שאנו משלמים על 15 המ"ר עומד על 2,500 שקל, שבננו, אשר עובד מצאת החמה עד צאת הנשמה ומרוויח כ-6,000 שקל, אינו מספיק לגמור איתם את החודש.
בעלי ואני סקרנו את מעשה ידינו בגאווה וחיוך רחב עלה על שפתותינו כשמבטו המופתע והשמח של בננו ניבט אלינו מדלת הכניסה.
