לכל מורה יש סגנון התנהגות משלו. הסגנון נוגע לצורת ההוראה שלו, ליחסו לתלמידיו, לקשריו עם ההורים, ליחסי העבודה עם חבריו המורים וכדומה. התנהגותו של המורה בכל התחומים שנמנו כאן קובעת גם את הדרך שבה מתייחסים אליו תלמידיו, הורי תלמידיו, חבריו המורים וסביבתו הקרובה והרחוקה. יש מורים אהובים במיוחד על התלמידים, יש מורים השנואים עליהם. יש מורים שאינם גורמים לתגובה שלילית או חיובית אצל תלמידיהם ("איך המורה? - בסדר") ויש מורים שהתנהגותם מעוררת
כבוד בעיני תלמידיהם. מורה לא אהוב אינו בהכרח לא מכובד כשם שמורה אהוב לא תמיד הוא גם מורה טוב. יש מורים שהיו מאוד לא פופולריים בבית ספר אחד ומאוד פופולריים בבית ספר אחר. מכאן נבין שהיחס אל המורה נובע מגורמים רבים, לא רק מסגנון התנהגות המורה עצמו וממקצועיותו אלא גם מגורמים נוספים הקשורים באווירה, בסביבה החברתית והתרבותית בבית הספר ובגורמים הדומיננטיים הנותנים את הטון בקרב הציבור הקשור לבית הספר.
לכל מורה אישיותו הוא וסגנון משלו, אולם, לדעתי, תנאי אחד משפיע יותר מכל על מעמדו של המורה ועל היחס המוענק לו על-ידי תלמידיו וסביבתו - והוא מקצועיותו של המורה. התלמידים יודעים טוב מאוד להעריך מורה שהוא גם מקצוען (professional) אמיתי. מורה מקצוען יודע היטב ומעודכן בכל רזי המקצוע. למורה מקצוען יש משנה סדורה. מורה מקצוען יודע לעמוד על עקרונותיו. ובעיקר – מורה מקצוען נוהג בעקביות ויודע לעמוד על כבודו המקצועי והאישי, ובאותו זמן מורה מקצוען יודע לכבד את תלמידיו. כל מורה היודע לשמור על כבודו וגם לכבד את תלמידיו, גם אם סגנונו אינו אהוב על התלמידים, יכובד על ידם. כבודו – כבודם, וכן להפך.
המורים שאותם זוכרים התלמידים יותר מכל לאחר שנים הם המורים הללו. התנהגותו והתנהלותו של מורה כזה מהווה דוגמה חינוכית שתלווה את התלמידים שנים רבות לאחר שיגמרו את לימודיהם בבית הספר.
במידה רבה ראש הממשלה שלנו דומה בהתנהגותו ובהתנהלותו למורה בכיתה. הוא צריך לנהל את המדינה במומחיות ובמקצועיות. הוא חייב לעמוד על עקרונותיו על-פי משנה סדורה וברורה אותה "מכר" לבוחרים כשביקש את אמונם. הוא חייב להיות עקבי בהתנהגותו, כמובן תוך גמישות הנדרשת מפוליטיקאי בתוך מסגרת העקרונות שעליהם התחייב וללא חציית קווים אדומים. ובעיקר, הוא חייב לכבד את בוחריו ואת אזרחי כל המדינה, גם אלו שלא בחרו בו. ראש ממשלה כזה יזכה לכל הכבוד המגיע לו גם אם לא כל אחד אוהב את סגנונו ואת דרכו הפוליטית. בשיח הציבורי השתרש המונח 'מזגזג' כלפי התנהלות פוליטיקאים ובמיוחד כלפי התנהלותו של ראש הממשלה. לעתים הוא נמצא במלכוד. אם יעמוד על עקרונותיו, יאשימו אותו שהוא אטום לרחשי הציבור. אם ישנה מעקרונותיו, יאמרו בנימה של זלזול שהוא מזגזג. בשני המקרים כבודו עלול להיפגע.
הכבוד הוא מרכיב חשוב ביותר בקוד ההתנהגות של עמי המזרח התיכון. נותנים כבוד, מקבלים כבוד ושומרים על הכבוד. מי שמכבד את יריביו אך יודע גם לשמור על כבודו – מקבל את הכבוד הראוי לו.
דומה שלמרות שאנחנו חלק מהמזרח התיכון אנחנו שוכחים שדווקא באזור זה של העולם שמירה על הכבוד חייבת להיות חלק מתפישת הביטחון הלאומית שלנו.
בתולדות ההתנהלות הביטחונית-מדינית של מדינת ישראל ניתן להצביע על אינספור מקרים שבהם מדינת ישראל לא השכילה לשמור על כבודה ועל עקרונותיה והדבר עלה במחיר יקר. אי-כיבוד הסכמים עוד בטרם יבשה הדיו מחתימתם (למשל הזזת הטילים על-ידי המצרים לכיוון תעלת סואץ בלילה שלאחר חתימת הסכם הפסקת האש במלחמת ההתשה, הכנסת נשק ומבוקשים במסוק של ערפאת לרצועת עזה מיד לאחר
הסכם אוסלו) ללא תגובה ישראלית מיידית נחשב כויתור וכפגיעה בכבודה של המדינה שעלו לנו בהמשך במחיר יקר.
בשנת 2000, בעת שהתנהל משא-ומתן בין ממשלת ישראל בראשותו של ברק עם סוריה, התבטא ברק: "ישראל מכבדת את זכויותיה של סוריה ואת כבודה...", אולם כאשר העיתון 'תישרין' הסורי כינה את ברק כלב, הגיב ברק באומרו: "הכלב הוא ידידו הטוב ביותר של האדם" ושכח, ככל הנראה, שכבודו של ראש הממשלה הוא כבודה של מדינת ישראל. כאשר הרב
עובדיה יוסף, בהתבטאות אומללה ומיותרת, השווה את הערבים לנחשים, נזעקו כולם על-מנת לגנות ולחרף את הרב ואת דבריו. לא שמענו אז ואיננו שומעים עד היום ולו מחאה אחת של מי משרי הממשלה על ההתבטאויות האנטישמיות הבלתי פוסקות בעיתונות הפלשתינית והערבית כלפי מדינת ישראל והעם היהודי, כולל קריקטורות אינספור בהן 'מככבים' היהודים כנחשים וחזירים.
הצורה שבה יצאה-ברחה ישראל מלבנון הייתה פגיעה אנושה בכבודה. חוסר התגובה לירי הטילים המתמשך מרצועת עזה הביא לזלזול במדינה ולפגיעה בכבודה, שהביא, בסופו של דבר, למבצע
עופרת יצוקה. חוסר התגובה המשווע כבר חמש שנים על חטיפתו של גלעד שליט רק מגביר את הזלזול של חמאס בישראל וגורם להתמשכותו של המשא-ומתן לשחרורו.
דומה שזה המצב גם בנוגע לדרישתו המחוצפת של ראש ממשלת טורקיה
ארדואן שישראל תתנצל על הפגיעה ב'פעילי השלום' בזמן ההשתלטות על המרמרה. אילו השיקול של הכבוד הלאומי היה חלק ממערכת השיקולים של מדינת ישראל, הנושא לא היה מגיע אפילו לדיון ליד שולחן הממשלה. כבר כמה שנים שארדואן בהתנהגותו ובדבריו מזלזל בכבודה של מדינת ישראל. האם היענות לארדואן תביא לרגיעה ביחסים שבין שתי המדינות? בכלל לא בטוח. אבל מה שכן בטוח הוא שהתנצלות ישראלית תביא לפגיעה נוספת במעמדה של מדינת ישראל בקרב מדינות האזור.
ולהזכירכם – לפני כמעט מאה שנה רצחו הטורקים כמיליון וחצי בני העם הארמני ועד היום לא רק שלא התנצלו על כך, אלא שהם מאיימים בעיצומים דיפלומטיים על כל מדינה המכירה באחריותם לרצח העם הארמני. מאה שנים עברו מאז הרצח וטורקיה עדיין לא מוכנה, משיקולי כבוד לאומי, להכיר בזוועות שביצעה. אבל מאיתנו הם דורשים להתנצל על הריגתם של טרוריסטים במהלך פעולת הגנה עצמית מובהקת.
אהוד ברק, פואד בן-אליעזר ואחרים התבטאו שזהו 'אינטרס ישראלי' לסיים את המחלוקת עם הטורקים. ההבנה שלי אומרת שהם כנראה אומרים 'בואו נתנצל ונגמור עם זה'. מה שההתנצלות תעשה לכבודנו הלאומי, לפתיחת הדלת להגשת תביעות נגד חיילי צה"ל ולירידה נוספת של מעמדנו בקרב מדינות האזור, כנראה לא מעסיקה אותם.
לתלמידיי במכללת ליפשיץ אני אומר שאל לו למורה בכיתה לצפות ליחס של כבוד מצד תלמידיו אם אינו עומד על כבודו. מממשלת ישראל והעומדים בראשה אני מצפה שדווקא בגלל היותנו שייכים גיאוגראפית למזרח התיכון, השיקול של שמירת כבודה ועקרונותיה של מדינת ישראל יהיה עבורם אינטרס אסטרטגי ראשון במעלה.
