גלי המחאה השונים שהחלו ממחאת הקוטג', דרך המטרנה והעגלות, הביאו באופן טבעי לאם כל המחאות הקוראת לצדק חברתי. הממשלה, אשר בתחילה חשבה שזהו גל קטן וחולף, נאלצה בעל-כורחה למנות ועדה אשר צריכה להגיש את מסקנותיה או את "מסכנותיה" של החברה היושבת בציון.
האם הוועדה תצליח היכן שוועדות אחרות כשלו? האם הציבור תולה תקוות רבות מדי במסקנות הוועדה וביישומן? האם לא עלינו על עץ גבוה מדי, עץ ממנו קשה יהיה לרדת? האם סוף-סוף יעשו סדר ותיקון לעוולות המתמשכות בישראל? הרבה שאלות ותהיות, ופחות תשובות מוחלטות.
מה שכן, ועל כך לא ניתן לערער - קרה דבר בישראל. דבר שאולי אנו, אשר חווים את אירועי היומיום - מרגול, תאונות דרכים ורצח בצהרי היום בכל עיר - מדחיקים ושוכחים.
נדמה שישראל לא תשוב להיות כפי שהייתה לפני המחאות, זו תהיה מעתה ישראל אחרת, ישראל שלוקחת אחריות חברתית על מה שקורה כאן, יותר אכפתיות, יותר סולידרית, ישראל ששואפת יותר לפשטות, לפחות סגידה לטייקונים ולמתעשרים החדשים. ישראל חזרה, גם אם זה לא נאמר ולא נכתב בראש חוצות, להיות ציונית במובן היפה של המילה.
עצם המהפך או השינוי בסדר העדיפות הלאומי הוא ההישג הגדול, אשר כולנו תקווה שיביא לעתיד טוב יותר לעם העמל והרודף אחרי הכסף הדל, על-מנת לסיים בלי להתרסק ולעבור בשלום את סוף החודש, כל חודש.
בשל ריבוי הכשלים, אשר חלקם נעוץ בשיטת הבחירות הקיימת ובשל אי-הרצון להתמודד עם בעיות היסוד בחברה, נטו הממשלות לטפל בדברים הקלים, אשר את תוצאותיהם ניתן לחוש בטווח קצר, לצד סבסוד קהלים, אשר תרומתם לחברה אינה עומדת בקנה אחד עם עוצמת התמיכה ומתן הכספים להם.
אומנם מדינת ישראל צעירה, אך במהלך שנותיה הקצרות נוצרו מספר עיוותים, אשר זה הזמן להתחיל לפעול לתיקונם, כמו מתן פטור לסקטורים שלמים ממילוי חובתם למדינה, מתן הקלות מס חריגות לעשירים מופלגים, שינוי שיטת הבחירות, הכבדת עול המס מהציבור התורם והעובד, אי-מתן אפשרויות שוות ככל הניתן לאוכלוסיות חלשות, קידוש ושמירת הטאבו של תקציב הביטחון, הריכוזיות והקטנת השפעתם של המונופולים במשק ועוד.
האם כל זה יכול להיעשות בחודש אחד? ברור שלא! אולם זו בהחלט התחלה יפה שצריך לראות שאש התמיד אכן תישאר כזו, שראשי המאבק יישארו נאמנים לדרכם הברוכה. לתפארת מדינת ישראל.
