התגובה השגרתית של מדינת ישראל לפעילות הטרור - זו אשר הפכה לנוהג ואף קיבלה את הכשר בג"ץ - הוכחה ומוכחת יום יום - וכל יום יותר, כבלתי יעילה לחלוטין.
במקרה כגון זה, סיכול ממוקד שכה מקפידים לבצעו וכה מתהדרים בהצלחתו - כבר לא יכול כלל להועיל, כי המרצחים נהרגו על אתר, כפי שצריך להיות בפעולות טרור, אך לא כפי שמספיק שיהיה.
הפגיעה במשגרי החוליות בלבד - בשיטת הסיכול הממוקד - היא לא קולעת, לא יוצרת הרתעה, די מקרית ולא נשענת על אדני החוק, ככל שהכוונה היא לפגוע במשגרי המרצחים, ובנוסף, בלתי ניתנת כלל לביצוע מושלם.
כדי להחליט מי שיגר את הכנופיות, צריך בית משפט - שאיננו במקרה זה, וצריך הליך משפטי מורכב שלא מתקיים. לפיכך, בכל מקרה, הטענות כי מדינת ישראל פוגעת בתגובותיה באופן מדויק רק במי שאחראי על שליחת הרוצחים - לא תיקלטנה בקהילייה הבינלאומית, גם במצב בו ישנה או תהיה נטייה של סימפטיה כלפי מדינת ישראל וניסיון-מה להבנת מצבה המורכב.
כל מה שמאתר ומנתח המודיעין הישראלי, אינו תחליף לפסק דין של בית משפט לאחר שמיעת ראיות, אינו מוכר ואינו מקובל בעולם, והזהירות שלנו בעניין זה היא זהירות שווא, והחקירה היא לבטלה.
צריך לצאת מזה.
הסיכול הממוקד - לא יעיל כלל, ואמצעי הזהירות המאפיינים את הסיכול הממוקד הם אמצעי זהירות שלא נקלטים ככאלה וכל הזהירות, ההשתדלות, המידור וההימנעות, הן פעולות סרק.
ככל שהזהירות הכרוכה בסיכול הממוקד פוגעת ביעילות התגובה הנדרשת ובעוצמתה, נדרש לנטרל את התגובה מכך ולשחרר את התגובה מהמגבלות המיותרות שלא תורמות מאום. אם אפשר להשיג הרתעה, ענישה, נקמה - צריך לעשות זאת במיקום ובדרך שימצאו לנכון כוחות הביטחון ללא הסברים מיותרים שאינם משכנעים וללא הסתגרות בהגבלות עצמיות אותן אף אחד ממילא לא רואה ולא סופר.
אין להשתחרר מהפן המוסרי, ויש לזכור את הנפגעים, אלה שנפגעו מפעולות טרור - ואלה שהם בפוטנציאל פגיעה.
