קראתי חלק ניכר מהכתבות והמאמרים הרבים על מותו של עדי טלמור ז"ל, וקראתי גם את מכתביו. אני מכבד את עדי ואת הדרך בה בחר, איני מבקר, או שופט אותו, אך חייב להודות שחשתי זעזוע ומועקה. כמלווה חולי סרטן וכאדם שחלה בסרטן בעצמו, פנו אלי מספר גורמים וביקשו שאפיץ את סיפורי האישי וכיצד אני התמודדתי עם הבשורה.
למרות שכתבתי על מחלתי בבלוג ואף פרסמתי ספר בנושא, בעקבותיו רואיינתי בתקשורת לא פעם אחת, מתברר כל פעם מחדש, לאכזבתי הרבה, שבנושא הסרטן קיימת בורות מדאיגה, בורות מזיקה והורגת. אינני מתכוון להתנצח עם גורמים רבים המזדהים באופן מלא עם דרכו של עדי, אך מציע להפסיק ולהשתמש במונח "מחלת סרטן סופנית", כי אין זה נכון, לא בהיבט הרפואי ואף לא בהיבט הסטטיסטי. סרטן היא מחלה כרונית ולא סופנית. חלקנו יאבק בה ויחייה חודשים, וחלקנו יוכל לה במשך שנים רבות.
השיח הציבורי על הסרטן צריך להיות שיח גלוי ופתוח ולא שיח מבוסס מיתוסים, פחד ומוות. עדי טלמור ז"ל לא שוחח על המחלה עם מקורביו ולא חשף אותה. אסתכן ואומר שגם לא ניצב למול המחלה. אטען בזהירות ראויה – מסרטן אפשר אולי להינצל, מבדידות מתים לבטח. לא הייתי נזעק וכותב מאמר זה ומפרסם שוב את סיפורי אם לא הייתי חש שחולי סרטן, לא מעטים, חשים שלא בנוח בלשון המעטה מהמעשה של עדי. למען הסר ספק זכותו של אדם למות בכבוד והוא אדון לגופו ולחייו. במקום להביא טענות שכנגד, אביא את סיפורי בצורה אותנטית. בטוח שהסיפור יעיד בעצמו על דרך אחרת שהחלה מנקודת מוצא קשה ביותר, לבטח לא טובה יותר משל עדי טלמור ז"ל.
גילוי נאות - פניתי לעיתון
ידיעות אחרונות והצעתי לפרסם קטעים מהספר שלי שבנוי על כתיבתי היומנית. קטעים שתועדו בזמן אמת, ממועד קבלת הבשורה על מחלת הסרטן, דרך הטיפולים הקשים ועד ליום שבו לא נזקקתי יותר להם. העיתון בחר שלא לעשות זאת והסתפק בפרסום תגובה שלי בת 100 מילים. מקווה אני, שהסיבה אינה שהמוות הוא סקסי ומוכר יותר מהחיים עצמם.
מחלת סרטן אין פירושה בהכרח מוות מיידי, או מהיר. במאי 2009 התגלה בגופי סרטן ריאה מפושט ושני גידולים, גרורות, במוח. את הבשורה המרה קיבלתי בחדר מיון לאחר שהובלתי לשם בבהילות, סובל מכאבי ראש עזים להחריד, סחרחורת איומה והקאות בלתי פוסקות. במשך כשנה וארבעה חודשים, נאבקתי בסרטן ותיעדתי את המציאות אליה נקלעתי.
בתחילה נותחתי בראשי וגרורה באורך חמישה ס"מ, שסיכנה מיידית את חיי, הוסרה. גרורה נוספת קטנה יותר, לא הייתה ניתנת להסרה בשל מיקומה והיא הוקרנה בהמשך הטיפולים. בשיחה ראשונה שקיימתי עם האונקולוג התברר, שהובחנתי בשלב מאד מאוחר וחיי קצובים בחודשים ספורים, ליתר דיוק חודש – חודשיים. עולמי חרב, חושך צל מוות ירד על רעייתי, שהייתה עימי, ועלי. לאחר מספר דקות שארכו כנצח, בהן האונקולוג בוחן את הממצאים, הבנתי שאני ברגע גורלי בחיי - לחדול, או להלחם על חיי. ביקשתי מהרופא שיסתער עלי ואהיה מוכן לחטוף את כל הטיפולים האפשריים והידועים נכון לאותה העת. האונקולוג שזיהה את הנחישות, קיבל את בקשתי, אך הזהיר בעדינות שאינו מבטיח דבר.
ההסתערות כללה: ניתוח להסרת גידול מהמוח כאמור, עשרים הקרנות לראש בתוספת פרוצדורה המכונה רדיוסרג'רי (הקרנה נקודתית בעוצמה גבוהה מאד), שלושים הקרנות לריאות ועשרים מחזורים של כימותרפיה קשה שהורכבה משלושה סוגי תרופות.
מודה בפה מלא שהייתה זו תקופה בה לא פעם הרגשתי בגיהינום ועל סף קריסה נפשית, אך המשכתי הלאה. רציתי לחיות, ו'בתחרות' על הרצון לחיות השתדלתי להוביל ולא לפגר מאחור.
מאז אוגוסט 2010 הופסקו הטיפולים, לאחר שלא נמצאה עדות למחלה, מלבד הגרורה הקטנה בראשי, שאינה פעילה. כיום אני מגדיר את עצמי מבריא ממחלת הסרטן. יש שיטענו שרק הרדמתי את הסרטן. תהה אשר תהה ההגדרה, שבתי לתפקד וחזרתי לחיים, מבצע מעקב רפואי שוטף וממשיך להתעלם מסטטיסטיקות.
המסע שעברתי תועד בספר בעשרים וארבעה רשימונים המוצגים בצורה כרונולוגית, מקבלת הבשורה המרה ועד לקבלת הבשורה שהגידול אינו קיים בריאותיי. הספר אינו עוסק בסרטן מההיבט הרפואי או הטיפולי, הוא מציג את זווית ההתמודדות האישית שלי כחולה. הספר גם לא עוסק בהצגת או בניתוח סטטיסטיקות של ריפוי, או מוות מהמחלה. כל חולה סרטן כשלעצמו הוא 'מאה אחוז סטטיסטיקה', ומידע בתחום הזה לא יוסיף לסיכויי ההחלמה שלו.
לעִתים שואלים אותי: "אז איך עשית זאת?!", "איך ניצחת!?". אני לא ניצחתי דבר; בשלב זה שרדתי ואני מבריא. השאלה היא: מה אני עושה עם זה? זו אחריות רבה בעיני להשיב על השאלות שהוצגו לי, שמא מאן דהוא יאמץ את גישתי ודרכו לא תצלח. אמנה כאן את עיקרי דרכי וממליץ לכל אחד למצוא את דרכו ואת המרפא המתאים לו. הבסיס הוא האמונה העמוקה שניתן לעצור את המחלה. לנפש ולגוף שלנו חלק חשוב בכך:
ראשית לכל, לצִדי עמד הכוח החזק ביותר בעולם, רעייתי. כוחה של האהבה הוא כוח ריפוי מן המעלה הראשונה.ההליכה אחר הרבי מליובאוויטש באה לי כמעין נס. אני מעיד כאן בשבועת אמת שכוחו של הרבי הרים אותי לא פעם מהשאול. ושוב אני חוזר ואומר, מעולם לא חזרתי בתשובה. המחלה חשפה בפנַי אנשים נפלאים. אחד הוא מיוחד והוא התעלה על כולם, זה האונקולוג שלי, אותו כיניתי בכבוד רב פרופסור נחושתן. אולי יש טובים כמו ד"ר חובב נחושתן, אבל כמוהו אין.
הכתיבה הייתה עבורי תרפיה ולא נזקקתי לתרפיה אחרת. היא ריפאה את נפשי. בכתיבתי על המחלה לא הסתרתי את פחדיי ולפעמים את העליבות שבה הייתי. אינני גיבור ולא התיימרתי להיות כזה. לאורך כל המחלה הבטחתי לעצמי הבטחות עתידיות, קטנות וגדולות, רקמתי חלומות עתידיים, וקיבלתי עלי התחייבויות לעתיד. ההבטחות, החלומות וההתחייבויות תועדו ברשימונים. במהלך המסע הם הפכו לנבואות המגשימות את עצמן, ולסיבות מצוינות להתמיד במלחמה במחלה ולהמשך החיים. יש שיכנו זו דמיון מודרך.
הסרטן אינו רק טרגדיה, הוא יכול להוות הזדמנות לשינוי משמעותי בחיים. בעקבות המחלה החלתי לכתוב ומאז איני מפסיק. חלומי להוציא את שכתבתי אודות החלה וחיי לצידה בספר בשם "רשימון סרטן" התגשם. קריאתו יכולה לסייע רבות לחולים, קרוביהם, לרופאים ולמטפלים. בימים אלה אני עורך מסע בין כל מחלקות טיפול יום אונקולוגי ומוסר העתק מהספר. עד כה ביקרתי בשני שליש מהמחלקות, כאלה יש תשע – עשרה. לחולים רבים אותם פגשתי מסרתי את הספר בליווי הקדשה אישית. חלק ניכר מזמני מוקדש לשיחות תמיכה בחולים, להרצאות בנושא ולניהול פורום המכונה, סרטן - לצאת מהארון. אדגיש שפרסום הספר נעשה על חשבוני המלא, וכל הכנסה ממנו מופנות לעמותת "חיים" למען ילדים חולי סרטן.
