כשאך החלו המהומות בתוניסיה, התפשטו ללוב והמונים מילאו את הכיכרות בקהיר, ומאוחר יותר גם בדמשק, ניתן היה לקלוט בגלי האתר את שריקת האוויר בנחיריהם של הסוציאל-דמוקרטים שלנו, כשהריחו את עשן המדורות. הושמעה צהלת "סוסי המהפיכה" וההמנון הישן-הנצחי שוב החריש את אוזנינו:
"... שורותינו נהדק/ בדלותנו המקוללת ניאבק/ למען צדקת דרכנו/ באומץ לב נתאחד נא/ ביד חזקה נפיל/ את השלטון העושק המקולל...".
קולם של כל ה"מי ומי" בתקשורת הישראלית רעד וצרם מרוב התרגשות, התלהבות, התפעלות ובעיקר - תקווה. לא, לא זאת של ההמנון הלאומי שלנו, אלא של התקווה הגדולה: "הלוואי בקרוב גם אצלנו".
כאשר הופיעו האוהלים הראשונים במעוז השוויון החברתי (שדרות רוטשילד), האקסטזה של סוסי המהפיכה הצוהלים בטלוויזיה, ברדיו ובעיתונות עלתה על גדותיה. ועם הצטרפות הרופאים והרפתנים שיצאו לצמתים, החל החלום הנחשק לקרום עור וגידים: הינה היא מגיעה - ה-מ-ה-פ-י-כ-ה!!!
בהיותי מלא אמפתיה לרפתנים שפרנסתם נגזלת ולמתמחים המנוצלים באופן ציני בבתי החולים, לא יכולתי שלא להתענג למראה המהפכנים הצעירים מהשדרה: ממש "מה טובו אוהליך יעקב משכנתיך ישראל". כיצד אפשר שלא לשבח צעירים אלה שהתארגנו באורח ספונטני, ויצאו כאיש אחד לתבוע את זכויותיהם הכלכליות והא-פוליטיות הצודקות בעיני כ-ו-ל-ם...
אך משהו בכל זאת צרם במקהלת השבח, משהו לא היה כשורה בתמונה הפסטורלית.
אולי האוהלים שרובם ככולם נראו כאילו סופקו מאותו מחסן לחניכי הנוער העובד והלומד. אולי... אולי הדיבורים על הון-שלטון נשמעו מדוקלמים מדי. אולי... או אולי אותו סטודנט ישראלי בלונדון, היושב על גדות התמזה שבאמת ובתמים התקשה להבין על מה המהומה, ושאל-תהה: "אם אני רוצה לגור במטרופולין, אז אין לי ברירה - אני חייב לשלם 850 פאונד (כ-4,700 שקל!) לחדר בגודל של 12 יארד בדירה עם שני שותפים. אלה המחירים במרכז העיר באזורי ביקוש".
או אולי זוהי שוב עיני הביקורתית למדי שתמיד נוטה למצוא פגמים?
שני הצדדים של אותה אידיאולוגיה וכיוון שה"אולי" לא נתן לי מנוחה, החלטתי לחפש מהו המעיין הנובע שממנו לוגמים לוחמי הצדק החברתי את רוח מאבקם. הרבה עשן וערפל מסתירים את היובלים העליונים של נהר המחאה השוטף בקיץ החם של יולי-אוגוסט את שדרות רוטשילד - ערפל של זמן ועשן של הסוואה.
ובכן, מאין הכל התחיל? אולי מבחינתנו, היהודים, המאבק לצדק חברתי החל ב-11 באוקטובר 1878. ביום זה למשפחה יהודית למופת נולדה בת. או אולי יש להתחיל מאותו יום - והיא כבר נערה בת 15 - שבו ברחה מהבית הבורגני של אביה שברוסיה הלבנה - לחפש צדק חברתי? כן, זאת הייתה מין תקופה שכזאת, שנערות בנות טיפש-עשרה החלו לברוח מבתיהם היהודיים בחיפושיהן אחר אותו צדק חברתי...
בסוף המאה ה-19 מעטות היו בירות המחוז שבהן התירו השלטונות ליהודים להתגורר, וביניהן הייתה מינסק, בירת רוסיה הלבנה: ״היהודים היוו את נפש העיר, טבעו את רושם פעילותם הקדחתנית ומזגם הסוער על החנויות והשווקים, על הרחובות והכיכרות. הם נראו תמיד בתנועה. נדמה היה שהם בכל מקום ומקום. חיוניותם וניידותם גרמו לכך שמספרם נדמה גדול הרבה יותר משהיה". ("רולטה רוסית", רות בקי, הוצאת משרד הביטחון 1992).
לדברי מפקד הבולשת (שם), הייתה מינסק "העיר המהפכנית, בה"א הידיעה". הסתובבו בה שרידי הנארודניקים, סוציאל-דמוקרטים (ס״ד), אקונומיסטים, מקסימליסטים, אנרכיסטים וניהיליסטים - כל סוגי המהפכנים שנאבקו ליצירת סדר חברתי חדש והקדישו לכך את חייהם.
"יצאו מכאן נארודניקים וטרוריסטים רבים: חסיה הלפמן, שבדירתה הוכנה הפצצה לרצח הצאר אלכסנדר השני; אלכסנדר גרינביצקי, משליך הפצצה על הצאר; יבגניה הורביץ, שעסקה בתרגום ״הקפיטל״ של מרקס לרוסית; ופרומה פרומקין, מהפכנית שהתנקשה בחיי הגנרל נוביצקי, מפקד כלא קייב, ולאחר מכן גם במפקד כלא בוטירקי, והועלתה על הגרדום" (שם).
יום אחד, בשנת 1897 נכנס לאחת הדירות הקונספירטיביות בחור רחב כתפיים, שהגיע לעיר עם סיום לימודיו באוניברסיטת קייב. כאן נפגשו לראשונה צבי ומניה. צבי גרשוני היה ממקימי מפלגת הסוציאליסטים-רבולוציונרים (ס"ר), ראש הזרוע הצבאית שלה, שעל הפיגועים הרבים שתכנן וביצע זכה לא רק לכינוי "נשר המהפכה" אלא גם לכינויים "מלך הרבולוציה" ו"אלוף הפיגועים". מניה ולבושביץ' ייסדה ברוסיה את תנועת הפועלים החברתית-כלכלית. שני הצעירים היהודים, אבירי שיוויון וצדק חברתי, לחצו ידיים, כמקובל בין החברים בתנועה, וכך שולבו שתי זרועות המהפכה - הזרוע החברתית-כלכלית והזרוע הפוליטית-ביצועית. שילוב זה מהווה את מהות השמאל - בישראל ובעולם כולו - מאז ועד היום, במשך יותר ממאה שנה.
בין מניה ובין צבי לא היו חילוקי דעות אידיאולוגיים. שניהם האמינו באותה תורה: הפלת המשטר ותפיסת השלטון, כאשר המטרה מצדיקה את האמצעים להגשמתה. שניהם החלו את דרכם בפעילות גלויה: התארגנויות בקרב השכבות הנמוכות, מאבקים על זכויות סוציאליות כמו שכר הוגן, שיפור תנאי התעסוקה, קיצור יום העבודה וכדומה.
מאוחר יותר נטש צבי גרשוני את הפעילות ה"לגיטימית" מפאת אכזבה ואי-יכולת לחולל שינוי של ממש בפעילות הגלויה. סבלנותו פקעה, והרצון לעסוק ב"ביצוע" שתמיד בער בעצמותיו, גבר על השכל. גרשוני עבר ל"אקטים" - כלומר לתכנונן ולביצוען של התנקשויות באנשי ממשל.
גם בשלב זה לא היה פער בין דעותיו של צבי לבין אלו של מניה, כפי שמעיד מה שכתבה באותם הימים אודות הסוציאליסטית הרוסית קתרינה ברשקובסקי (שכונתה "באבושקה”): ״אהבתי את ה׳באבושקה׳, טובת לב הייתה, מסורה לזולת, אצילת רוח. היא גם צידדה בפעולות טרור נגד אנשי השלטון... באומרה: הבא להורגך, השכם להורגו!... הושפעתי מאופיה החזק, מהחן הרב שהיה בה".
מדוע אפוא לא הלכה מניה בדרך ה"ביצוע", אלא העדיפה "צדק חברתי" - מאבק גלוי למען השגת מטרות כלכליות וחברתיות? כי הייתה חכמה יותר מצבי. היא תמיד ידעה להפריד בין הדחף הנקמני הרגעי לבין המטרה האסטרטגית. העתיד הוכיח כי צדקה.
איך עושים מהפכה נכון כאן, במינסק, הכל התחיל. ב-13 במארס 1898, בביתו של פועל מתכת אלמוני ברח' זכרייבסקי, שבו התקיימה פגישה אשר לא עוררה אז כל תשומת לב ציבורית. עליה כתב המארח 25 שנה מאוחר יותר: "כאן נערכה ועידה לייסוד המפלגה החדשה״. זו הייתה ועידת היסוד של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הרוסית (רסדר"פ). השתתפו בה נציגים מארבעה מחוזות - סך הכל 9 צירים, 5 מהם יהודים.
המנהיגים לעתיד - לנין וסטלין - עדיין לא היו שם. ייקח עוד מספר שנים עד שהם ינסחו בגילוי לב מדהים את התובנות אודות הטקטיקה והאסטרטגיה של השמאל - שאליהן הגיעה מניה כבר אז, ב-1898.
בינתיים, פנה צבי גרשוני להתמסר אך ורק ל"ביצוע", וכמה מפיגועי הטרור שלו בבכירי השלטון היו מכה כואבת. הוא עצמו וחבריו מהשמאל הנאור היו באופוריה והתלהבות מההצלחות הטקטיות. אך לא כך מניה. היא תמיד הסתכלה על המפה בראייה אסטרטגית, והבינה את ה"אלף-בית" של המאבק: קודם כל נדרשת קבוצה, כלשהי, אך רחבה דיה כדי להוות בסיס, או בטרמינולוגיה של השמאל: "מעמד מהפכני". אז היה זה מעמד הפועלים, היום, בשדרות רוטשילד - הבורגנים הצעירים של מעמד הביניים. החשוב הוא - שיהיו בלתי מרוצים, כועסים ונוטים לתסיסה.
מניה מקימה תנועה חדשה - "העצמאות". נשמע מוכר? מאז ומתמיד היה השמאל חייב למתג את עצמו מחדש. בעזרת קומץ חברים היא מתחילה בעבודה "השחורה" והסיזיפית בשטח - "להעיר" את ההמונים. איך הופכים את ההמונים ל"חיילים של המהפכה"? פשוט: די אפילו מספר קטן של אנשי "גרעין קשה", בודדים או לכל היותר - עשרות, המכנים את עצמם "מהפכנים מקצועיים" (היום: "פעילים חברתיים"), ובעזרת ארגון חכם ומימון מתאים, הם יכולים לחולל פלאים.
ב-18 לאפריל 1903 החלה שביתת מחאה באחד מבתי החרושת בעיר אודסה. כך מתואר אחד מהאנשים מהגרעין הקשה של מניה נואם ביום זה לפני ההמונים "כאילו אחזה בו הרוח, עיניו בערו, נחיריו התרחבו, כל דמותו אמרה מחאה, הוא דיבר בצורה סוחפת, כובשת. דמעות עמדו בעיני האנשים כאשר תיאר את חייהם העלובים, את המחסור שממנו סובלים ילדיהם, המחלות, ההזדקנות בטרם עת, את השפלתם בפני מעבידיהם ואת חוסר יכולתם לפרנס את משפחתם בכבוד. לאחר שהיה יוצר התרגשות זו, היה מתאר כיצד ייפסק הניצול והמעסיקים יתייחסו אליהם בכבוד, אם יצטרפו למפלגה ויהיו 'אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד'". ("סרגיי זובטוב והמרקסיזם המהפכני", הוצאת אונ' קורנל, 1976)
כלומר, נחוץ למצוא את הנקודות הכואבות באמת של ההמון, לרגש אותו בצרותיו שלו עצמו, ואז - להלהיבו מתמונת העתיד הנכסף. "הטכניקה העדינה" של השמאל היא הסוואת השקר הגדול באמצעות עובדות אמיתיות - הישענות על האמיתות הקטנות של היום והבטחת עתיד ורוד. תמיד עתיד. השמאל והעתיד הם הזוג המושלם.
"המהומות צברו כוח: ב-10 ביולי הצטרפו לשביתה מלחי האוניות שעגנו בנמל אודסה, וב-18 ביולי עבר מרכז השביתה ללב העיר: מסיקי הקטרים, עובדי המסילה ונהגי הקרנות חדלו לעבוד. פסקה מעבודתה גם התחבורה הציבורית בעיר. לאחר מכן, הופסקה העבודה בבתי המלאכה, בסדנאות, במפעלי צבע ופח, טקסטיל ומתכת, בטון ומזון. המפגינים סגרו כל מפעל שעדיין נשאר פתוח בעיר. מאות התגודדו בפינות הרחובות והחליפו ביניהם מידע בקולניות ובהתלהבות. הלחם בעיר אזל, העיתונים לא יצאו.
"לקראת צהרי ה-17 ביולי צעדו עשרות אלפים לגנים העירוניים. איש לא שמע את רעהו - הכל היו להוטים לצעוק את האמת שלהם. הסוציאליסטים קראו למגר את השלטון. הקוזקים שליוו את ההפגנה מיומה הראשון הושפעו בעצמם מעוצמת התעמולה שאחזה בכל, היו חיילים שאף מסרו את כלי נשקם למפגינים - עד כדי כך שוכנעו בצדקתם" (שם).
הקהל הצוהל כבר מנה כ-50 אלף איש. כל משרד, בית קפה, אטליז או מספרה שהיו פתוחים - נסגרו. אותו לילה השיגו את מטרתם: כל הפעילות התעשייתית והמסחרית הופסקה, העיר "נעצרה" וכל הפועלים הצטרפו לתהלוכה.
כך, בעזרת קומץ קטן ביותר של מהפכנים מקצוענים, שיתקה מפלגת "העצמאות" של מניה את חייה של עיר ענקית, שהייתה אחד ממרכזי התעשיה, המסחר והתחבורה הימית של המדינה. ארגון חכם, מימון מספיק ותריסר פעילים מהגרעין הקשה עשו את העבודה. מניה לימדה את השמאל ואת המדינה כולה, איך עושים מהפכה נכון.
הנכדים האידיאולוגיים של מניה אף על-פי שזה היה הקרב האחרון שלה למען צדק חברתי ברוסיה, השיעור של מניה לא היה לשווא. כי "מהניצוץ יתלקחו הלהבות". כך כתב יוסף סטאלין ב-1905 ("בקצרה על חילוקי דעות מפלגתיים"): "תנועת המחאה סללה לעצמה דרך קדימה... התנועה החלה לקבל גוון ברור של קונברגנציה ממטרות סוציאליות-כלכליות למטרות פוליטיות ברורות. 'איסקרה' ('ניצוץ' - עיתון המפלגה הסוציאל-דמוקרטית) ציין: הניתוק מסוציאל-דמוקרטיה גורם לתנועת המחאה רדידות. לפיכך, על המפלגה להנחות את התנועה... 'איסקרה' חייבת למיין ולברור את הרעיונות הספונטניים הסוציאליים-כלכליים של התנועה, לשלול את השגויים, לאמץ את הנכונים ולהפנות את התנועה לאפיק חדש - מאבק פוליטי... יש להטות את התנועה מהאפיק הספונטני הכלכלי-חברתי...".
יעברו עוד מספר שנים - ו"המנהיג הדגול" עצמו, ולדימיר לנין, יסביר את הסוגיה באופן ברור ומפורש:
"... אפילו בעתות משבר, ממשלות לעולם לא יפלו ולא ייסדקו מעצמן - אלא אם יפילו אותן... את גלגלי ההיסטוריה לא ניתן לעצור או להחזיר אחורה. ניתן, וזאת חובתנו, ללכת קדימה ללא חשש, מהתארגנויות הליגאליות - להתארגנויות הלוחמניות, היודעות לא להגביל את עצמן בחוקים... בעת המאבק למען תפיסת השלטון..." (לנין, "התרסקותו של האינטרנציונל השני").
והוא מוסיף:
"אנשים קולקלו וטומטמו בציותם לליגליות עד כדי כך, שאין הם אפילו מסוגלים לחשוב על התארגנויות אחרות (הדגשת המחבר), בלתי חוקיות הנחוצות למאבק..." (שם).
ולאלה שעדיין לא הבינו כי "טומטמו", מסביר מנהיג התנועה, בגילוי לב מדהים, איך יש לארגן תנועת מחאה, כשהוא מביא כדוגמה את הצבא המודרני, המגייס באחת מיליונים, שהיום שוכבים בחפירות ומחר מסתערים למתקפה, היום כוח חלוץ מתוכם מניח מוקשים, ומחר הם נעים עשרות ק"מ, והכל בהתאם לנסיבות המשתנות וצרכי המאבק.
"אותו כנ"ל נכון גם לגבי תנועתנו". מסביר לנין. "היום, אם טרם נוצרה הזדמנות למהפך, אם תסיסת ההמונים עוד לא החלה...- אז אם נתנו לך פתק הצבעה ביד - כך אותו, שלשל לקלפי, דע להתארגן על-מנת להכות את אויביך עם פתק ההצבעה... מחר נתנו לך רובה לידיים... - קח את כלי ההרג, אל תקשיב לבכיינים סנטימנטליים הפוחדים ממלחמה... ואם אצל ההמונים עולה הרשעות והייאוש מתגבר, אם ברורה ההזדמנות המהפכנית - תתכונן ליצור התארגנויות אחרות ולהפעיל כלי הרג והרס מועילים - הפעל אותם נגד ממשלתך...".
לנין מסביר כי "זה יחייב פעילויות הכנה לא פשוטות... לא לעתים תכופות נופלת לידינו במהלך ההיסטוריה הזדמנות לסוג כזה של המאבק, אך חשיבותו והשלכותיו ניכרים לאורך עשורים".
הרי בפנינו גילוי מצמרר, המסביר את כל "הקפיצים" הנסתרים בפעילותו של השמאל - ניצול ציני של אנשים תמימים, של בעיותיהם ומצוקותיהם האמיתיות. כל זאת בסיסמאות של "שוויון" ו"צדק חברתי", שהן לאמיתו של דבר רק עלי תאנה המסתירים את המטרה האמיתית - הפלת הממשלה ותפיסת השלטון, על-מנת שהשמאל יהיה המחלק הבלעדי, ובדרכיו שלו, של "הצדק".
הנה היום שוב מתקבלים בצהלתם של התמימים המותגים המחודשים: "צדק חברתי", "להתפרנס בכבוד", "לגמור את החודש", "עתיד טוב לילדינו" ו"חלוקה יותר צודקת"... עתיד. תמיד עתיד.
אך מן הראוי להיזכר באותו עתיד שאז הובטח ושהיום הוא כבר עבר - בשישה מיליון האוקראינים שמתו מרעב תוך שלושה חודשים - לא בזמן מלחמה, אלא בעת שלום. זה "הצדק החברתי" של השמאל, הלכה למעשה, כאשר הוא מצליח לתפוס את השלטון. הבה לא נשכח גם את 20 מיליון הסינים שמתו מרעב תוך חודשים - בתנאי שלום, ללא כל מלחמה. זהו ה"להתפרנס בכבוד" וה"ביטחון הסוציאלי" תחת שלטונו של השמאל.
ואם מחריד מדי להיזכר בקורבנות ה"עתיד טוב יותר לילדינו", אז לפחות נזכור את המדינה העשירה ביותר בעולם באוצרות הטבע, אשר נהפכה לאדמה חרוכה - ללא מזון, ללא פרנסה לתושביה. זוהי הירושה שאותה השאיר אחריו השמאל במה שהיה ברית-המועצות. חלפו 20 שנה מאז שפסקה "החלוקה הצודקת", אך עד היום, חלק גדול מהרפובליקות של בריה"מ לשעבר אינן יכולות להתאושש כלכלית ונמנות עם המדינות העניות ביותר בעולם.
השמאל מסתמך על אומנותו למתג את עצמו כל פעם מחדש, שוב ושוב - בעזרת סופריו, משורריו ואנשי רוח ההבל שלו. השמאל מפתה את התמימים בהבטחות לעתיד, שלעולם אינו הופך להווה.
השמאל בונה על השכחה, על קוצר הזיכרון הכרוני של הציבור; על כך שנשכח מה עולל לעמים, למדינות וליבשות, למען "הצדק החברתי" ובשמו.
השמאל אינו מרפה - תאוות השלטון שלו אינה יודעת שובע - על-מנת שיאפשרו לו, שוב ושוב, לערוך ניסויים מטורפים בהמוני בני אדם.
אלה שהגיעו עד כאן בקריאת המאמר ודאי יתהו: "בסדר, הייתה ברוסיה בחורה סוציאליסטית, לוחמת למען צדק חברתי כאשר כוונתה הייתה בעצם להפיל משטר ולתפוס את השלטון. היא במקרה הייתה יהודייה. אז מה? מה כל זה נוגע לנו, הישראלים?".
מניה ולבושביץ', לימים מניה שוחט, עלתה לארץ ישראל בינואר 1904. היא הייתה ממקימי הארגונים "השומר", "בר גיורא" ותנועת העבודה, הקיבוצים הראשונים וההסתדרות. עוד בחייה, בתחילת שנות ה-60, העלה
דוד בן-גוריון (שהבין את חשיבות המיתוג והסמלים) את מניה לדרגת "האם המייסדת" בפנתיאון תנועת העבודה. רוב רובו של השמאל הישראלי דהיום - בתקשורת ובאקדמיה, בחינוך ובספרות, בתיאטרון ובתרבות - הם הנכדים והנינים האידאולוגיים של מניה. ואילו הבורגנים של מעמד הביניים המוחים היום בשדרות רוטשילד הם הנכדים והנינים הרוחניים של התמימים ההם, אשר יצאו לרחובות למען "עתיד טוב יותר", עתיד שהבטיח להם השמאל לפני 100 שנה.
