ה-16 באוגוסט היה יום השנה למותו של אלביס פרסלי. למרות זאת, חלק מאוהדיו של המלך טוענים כי הוא מעולם לא מת, ושהוא רק מסתתר. האדם הממוצע מזלזל, ובצדק, בתיאוריה זו וחושב אותה למדע בדיוני. אך כיצד ניתן ללעוג למאמינים כי אלביס עדיין חי, ובאותה נשימה להמשיך להאמין בסוציאליזם או בתהליך השלום במזרח התיכון? אותם אקדמאים ישראלים ועיתונאים הטוענים כי ניתן להציל גם את הסוציאליזם וגם את הסכמי אוסלו, רואים את עצמם כפסגת התחכום והרציונליות. והם אכן רציונליים, באותה מידה שאוהדיו ההזויים של אלביס פרסלי הם כאלה.
עם כניסתה של המחאה החברתית לשבוע הרביעי שלה, מינתה הממשלה צוות מומחים - "ועדת טרכטנברג" - שתפקידה להציע דרכים להקל על מעמד הביניים את עול החיים בארץ. אקדמאים בכירים התנדבו לסייע למנהיגי המחאה לנסח את דרישותיהם. בין אותם יועצים במינוי עצמי נמצא גם יוסי יונה, פרופ' לפילוסופיה של החינוך באוניברסיטת בן-גוריון. מה בדיוק מכשיר את יונה להתווכח עם ועדת טרכטנברג בנושאים של כלכלת מקרו? נכון, אותה שאלה יכולה להישאל גם לגבי
יובל שטייניץ, שגם הוא פרופ' לפילוסופיה והפך לשר האוצר. אך השאלה אינה אם פילוסופים יכולים להבין בכלכלה - לקרל מרקס היה דוקטורט בפילוסופיה, במקרה שמישהו תוהה לגבי התשובה. השאלה היא מה אומרת לנו נוכחותו של יוסי יונה על האג'נדה האמיתית של כמה ממנהיגיה של תנועת המחאה.
פרסומיו העיקריים של יונה מתמקדים בנושא ה"רב-תרבותיות". את דעותיו סיכם בראיון שנתן ל
עיתון הארץ (14.10.2005), ובכן, מהו חזונו של יונה לעתידה של ישראל? פרט לאיזרוחם של העובדים הזרים, זה יכלול את ביטול חוק השבות, ביטול התאזרחותם האוטומטית של מהגרים יהודיים ומתן פתרון הולם לבעיית הפליטים הפלשתינים על בסיס ועידת ז'נבה. אם כן, לא מדובר רק בכלכלה.
כישלון עם קבלות בצוות יש דווקא מומחים לכלכלה, כמו פרופ' אביה ספיבק מאוניברסיטת בן-גוריון. הוא תומך בהעלאת מיסים, במיוחד מיסי חברות, שאמורים לכאורה למלא את אוצר המדינה - כאילו שחברות ישראליות אינן יכולות לסגור את עסקיהן בארץ ולעזוב, או כאילו הכלכלה, הן בתיאוריה והן במעשה, לא מראה דווקא ירידה בהכנסותיהן של מדינות כשהמיסים גבוהים מדי.
ויש גם הרעיון המבריק של ש"ס כיצד להוריד את מחירי הדירות - שכר דירה מוגן, כמובן: המדינה תקבע לבעלי הבתים את גובה שכר הדירה שעליהם לגבות. אלא שמדיניות זו כבר נוסתה בעבר, ותמיד הביאה לעלייה במחירי הנדל"ן. הסיבה לכך פשוטה: כשמשקיעי נדל"ן אינם רשאים לקבל שכר דירה, השקעותיהם הופכות בלתי כדאיות, והם מפסיקים להשקיע בנדל"ן. כשהשקעות בנדל"ן פוחתות, כך גם יורד היצע הדירות, וכשההיצע יורד - המחירים עולים.
השיח הרשמי של התקשורת בישראל בימים אלה הוא כי יוקר המחיה והקשיים של המעמד הבינוני הם תוצאה של "ליברליזם קיצוני" או "קפיטליזם חזירי", ושעל ישראל להפוך "מדינת רווחה". אלא שהאמת היא דווקא הפוכה. כלכלת ישראל אינה חופשית: היא נשלטת על-ידי אוליגופולים החונקים את הצרכנים, ועל-ידי מונופולים (כמו מנהל מקרקעי ישראל) השולטים על ההיצע. היותה של כלכלת ישראל חזקה ויצרנית ניתן לייחס בחלקו דווקא לצעדי הליברליזציה שנקטו
שמעון פרס ב-1985 ו
בנימין נתניהו ב-2003. ישראל זקוקה ליותר, לא לפחות, חופש ותחרות.
ובאשר לאימוץ הדגם של מדינת רווחה, אירוני שמומחינו היודעי-כל מציעים את הרעיון בדיוק כשמדינות הרווחה ממוטטות את הכלכלות של אירופה. אם יוון, ספרד ואיטליה מרוּשָשות, זה בחלקו בגלל הדגם של מדינת רווחה שהנהיגו כשאוכלוסייתן הייתה צעירה וכלכלתן כמעט שלא נחשפה לתחרות זרה. כעת, עם אוכלוסיה מזדקנת ועם אילוצי הכלכלה הגלובלית, מדינות אירופה אינן יכולות יותר להרשות לעצמן לקיים את כלכלת הרווחה. מכאן חובותיהן המצטברים של הממשלות באירופה ומכאן העצבנות של שוקי ההון.
השיח הציבורי הישראלי הפרובינציאלי אינו מסתיים כאן. את האלימות בבריטניה, כך נאמר לנו, יש לתלות בת'אצ'ריזם. העובדה שמפלגת הלייבור הייתה בשלטון בין 1997 ל-2010 היא כמובן בלתי רלוונטית (ובכלל, כפי שאמר לי עיתונאי שראיין אותי לאחרונה ברדיו בשידור ישיר ב"רשת ב'",
טוני בלייר קשר ברית עם
ג'ורג' בוש, לכן הוא לא נחשב). האמת היא, כמובן, שהייתה זו מרגרט ת'אצ'ר שהצילה את כלכלת בריטניה, ושלולא הרפורמות שלה, גורלה של בריטניה היה דומה לזה של יוון.
אם המחאה החברתית הנוכחית בישראל תהיה ההזדמנות, הנחוצה זה זמן רב, להורדת יוקר המחייה, על-ידי שבירת המונופולים והקרטלים ועל-ידי הורדת המיסים, היא תיזכר כאחד הדברים הטובים שקרו למדינה. אך אם התנועה תיחטף על-ידי אידיאולוגים-של-כורסא כדי ליישם מדיניות שכישלונה מוכח - ישראל בצרות.
אלה המאמינים כי סוציאליזם אכן יכול בסופו של דבר לפעול, וכי ישראל היא בדיוק המקום הנכון לבדוק שוב את יישומו, דומים בעניין הזה לאלה ה"יודעים" שאלביס עדיין חי. אפשר אולי לתת לשמאל הישראלי הקשה הזדמנות ליישם את התיאוריות הכלכליות שלו, אבל רק אחרי שימצא היכן מסתתר אלביס פרסלי.
