לצערי למדנו כבר ששום מקום בארץ הזאת אינו חסין ובטוח מפני טירוף המחבלים והפיגועים. אבל מי שרצה הוכחה סמלית נוספת, סיפקו לו אותה מרצחי החמאס והארגונים שאחראים לגל הפיגועים באילת ולכל מה שקורה בדרום. נרצחו חיילים ואנשים חפים מפשע במקום הכי פסטורלי ושקט באילת. במקום הכי תיירותי נרצחו נשים וגברים.
האמת המרה היא, כנראה, שאחרי כל החללים שלנו, אנחנו עדיין רחוקים מפתרון הבעיה בדיוק כמו שהיינו בתחילת האינתיפאדה הראשונה, ולטעמי התרחקנו מהפתרון אף יותר. לפני כמה חודשים הממשלה אמרה כי הפלשתינים עייפים מפיגועים, וכי התמיכה העממית במתאבדים הולכת ואוזלת, ופתאום מדווחים גורמי הביטחון בישיבת המטבחון הסודי כי המצב הפוך: החברה הפלשתינית מעודדת בכל הכוח את המתאבדים ויש כל-כך הרבה מתנדבים להתאבדות עד שה"בעיה" שלהם היא שיש מחסור בחומר נפץ.
עוד בטרם התבררו הפרטים על המסלול שעשתה חוליית המחבלים עם חומרי הנפץ והנשק, כל המומחים טענו כי את הפיגוע הזה היה ניתן למנוע, אילו רק הייתה אבטחה מהודקת, אילו רק הייתה גדר נוספת מקיפה את הגבול, אילו רק צה"ל היה מקשיב להתראות המודיעיניות של השב"כ. כמו תמיד, גם הפעם הטרור תפס את ישראל עם המכנסיים למטה. כמו תמיד, מבקשים הפוליטיקאים להסתיר את מבושיהם. כאשר הם מגוללים את המחדל לפתחו של הצבא. ייתכן. אבל למה בדיוק אנחנו מצפים? שכבישי ארץ ישראל יהפכו למבצר בלתי חדיר מוקף תעלות מים ומוקשים? שסביב לכל אתר תיירות פתוח כזה שממנו יצאה חולייה תוקם סוללה חשמלית? שמאבטחים ישכבו במארבי בטן ליד כל כביש בארץ?
מדינת ישראל נמצאת היום במצב שעימו לא מתמודדת אף מדינה מערבית דמוקרטית אחרת. נראה לי שמאז ימי ה"קמיקאזה" ביפן, בתקופת מלחמת העולם השנייה, לא ניצבה אף מדינה מערבית בשיטפון והצפה כזו של טרור הנישאים על גלי-הערצה של החברה שמייצרת אותם.
ההחלטה היא בידי ממשלת ישראל, וכפי שנראה, ממשלת ישראל והעומד בראשה נמצאים בהיסטריה. הם מתחמקים מלקבל החלטה. אחרי כל פיגוע מסיבת עיתונאים לקונית. אם רק תבדקו בארכיון תראו שאת אותם ראיונות והודעות שמענו לאורך הפיגועים האחרים.
אין דרך נלוזה מזו לעוור את עיני הציבור. לא הצבא ולא קהילת המודיעין והשב"כ אשמים במחדל שהביא אותנו למזרח התיכון החדש-ישן שמצפון ומדרום הטרור שוחר מזימות והחמאס מעמיק ביצוריו. המצור הפלשתיני על ישראל כמעט הושלם הודות לממשלה, שאצה לה הדרך אל מפת הדרכים ובאיוולתה הובילה את החמאס לשלטון, כאשר נתנה לו את גוש קטיף במתנה והפכה את טמטום הנסיגה החד-צדדית לדגל.
בנימין זאב הרצל כתב פעם סיפור על שני אחים שהיו צריכים לבחור בין כניסה לשתי דלתות בצד ימין או בצד שמאל, והוא רק עקב אחרי הגורל של שניהם. ככה גם אנחנו במדינת ישראל חייבים להחליט מאיזו דלת אנחנו נכנסים. הגיע הזמן לבצע את "הפתרון הגדול". יש כאלו שיעדיפו את הפתרון המדיני - להגיע להסדר עם העם הפלשתיני, כולל
גדר הפרדה, נסיגה ומדינה, על כל המשתמע מן המהלך. ויש כאלו שמעדיפים את הפתרון הצבאי - לכבוש שוב את כל השטחים עד הסנטימטר האחרון ברצועת עזה מעבר לקו הירוק, לגרש את חמאס ולסלק את אבו מאזן.
הבחירה בידי הממשלה ובידי העם, אבל היא חייבת להיעשות, ומהר. כי כאשר אין דרך ברורה ואנשים נרצחים, הכלכלה כושלת והתקווה נגוזה. די בכל פעם להקים ועדות חקירה ולעיין בדוח המבקר אחרי אירוע כזה או אחר שקשור לקו התפר, כדי להבין שבלי החלטה חד-משמעית ברורה ואסרטיבית אנחנו נמשיך לאסוף איברים, להשתכשך בדם נרצחינו, לספור חללים, לזהות מרצחים ולהמתין לפיגוע הבא.