אין ספק שמאז ההפיכה הצבאית במצרים (שלא יהיה ספק:
לא העם תפס שם את השלטון אלא הצבא...) מחפשים מנהיגיה הצבאיים של מצרים דרך להשתחרר מהסכמי קמפ-דייוויד, ולהחזיר צבאם לסיני. במשך עשרים שנה בנתה מצרים צבא ענק של אלפי טנקים ומטוסים חדשים (מתנת ארה"ב) - אף שכבר שנים רבות שואלים אצלנו למה למצרים צורך בעוצמה צבאית כזו כאשר אין לה אויבים, והיא אפילו לא מאוימת משום כיוון בעתיד הקרוב והרחוק.
התשובה המצרית (לא הפומבית) הייתה, שמדינות לא מפותחות כמו מדינות אפריקה ומדינות ערב מכירות בעליונותה של מדינה רק בזכות כוחה הצבאי (ולא הכלכלי...), לפיכך בנתה מצרים מפלצת צבאית חסרת כל מטרה, ועכשיו הם חושבים שמצאו מטרה - המטרה הישנה והאהובה, מדינת ישראל. הם די מוגבלים בפעילותם על-ידי ארה"ב, אבל הם מאוד מושפעים מהרחוב המצרי חמום-המוח.
על-פי "הסכמי השלום" עם מצרים, למעט מספר גדודים של משמר הגבולות, כניסת כוחות צבא מצרים לסיני אסורה בהחלט ותיחשב כ"קאזוס בלי" (עילה למלחמה). אם המצרים יציבו את כוחותיהם הצבאיים בסיני, אז במקביל מורשים בהחלט כוחות ישראלים לעשות אותו דבר.
מהיכרות רבת שנים עם המנטליות הערבית בכלל והמצרית בפרט (המזהה רק כמויות ולא איכויות) - 5 מיליון ישראלים לא ירתיעו 80 מיליון מצרים. תמיד המצרים סמכו על מספרם וכמויות נשקם (ותמיד הפסידו...), ועדיין לא למדו את הלקח. מי שביקר בקהיר וראה שם את המוזיאון המפאר ומהלל את הניצחון שלהם במלחמת יום-כיפור, שפשף עיניו כלא מאמין. כזכור לכל, בתום מלחמת יום הכיפורים צבאנו התבסס ממערב לסואץ, יחידות שלנו הגיעו עד 60 ק"מ מקהיר, חצי צבאם כותר ושיווע דרך הצלב האדום למים ומזון.
"על איזה ניצחון מצרי מדובר?", שאלתי פעם פרופסור מצרי בחו"ל. בלי להניד עפעף ענה מיד: "הצלחנו להבקיע את קו בר-לב, לעבור לצד השני של תעלת סואץ - וזה ניצחון!". "אבל ניצחתם רק בקרב אחד בתוך כל המלחמה הזו?", אמרתי. "זה מספיק", אמר, "היתר לא רלוונטי". ברור שלא היה כל טעם להמשיך בשיחה הזו וממש החזקתי עצמי שלא לשאול אותו: למה לא הוקמו מוזיאונים למלחמות 48', 56' ו-67'.
החשש העיקרי שלי כיום הוא שהקצונה המצרית שכחה את התבוסות המצריות הקודמות ומושפעת מהרחוב, מסתכלת על המאזן הצבאי בינה לבין ישראל כהרגלה מתמיד, מביטה במשקפיים כמותיות בלבד (4,000 טנקי מערכה, 400 מטוסי קרב טובים, 200 מסוקים, מיליון חיילים ו-24 דיוויזיות), ואולי תנסה "לקנות בזול" פרסטיז'ה אצל העם המצרי והמרחב הערבי על-ידי ניצחון קל ומוגבל על מדינת ישראל (שכוחות הקרקע שלה והטנקים הם פחות ממחצית מהכוח המצרי. ואגב, למי זה אכפת אם ימותו 50 אלף חיילים מצרים? יש להם כל-כך הרבה...).
כיום המצרים מצאו שני תירוצים קלים (ולא פרופורציונליים לתגובתם). הראשון - מותם (מסיבה לא ברורה) של כמה חיילים מצריים בחיסול פעולת הטרור נגדנו, חיילים שלא אנחנו הרגנו והם יודעים זאת. טיעונם מבוסס על שקר מפני שאפילו אם חקרו במעט, מצאו בוודאי שלפני פעילותם חלק מהמחבלים הסתתרו
במוצב המצרי הסמוך למקום הפיגוע ומשם יצאו למבצעם, ולשם הם גם ברחו כאשר אש ישראלית מזנבת בהם. אחד מהם נפצע בשטח המצרי, וארבעה חיילים מצריים יצאו ממוצבם לחלץ אותו. המחבל היה עטוף בחגורת נפץ (מסיבה שלעולם לא נדע) שהתפוצצה ברגע שמציליו הגיעו אליו והם נהרגו. מדינת ישראל נמנעת מלגרום למבוכה למצרים ולא מפרסמת זאת בארץ ובעולם.
לתירוץ השני שלהם יש אומנם בסיס, כי הם מביאים טענה שעליהם להחזיר לעצמם את השליטה בסיני. בהתחשב בכך שהכנופיות הטרוריסטיות והבדואיות גם יחד בסיני מונות פחות מ-2,000 איש, הבסתם תוכל להתבצע על-ידי חטיבה משוריינת מצרית אחת שכבר התרנו לה זאת וחלקה החל להיכנס לסיני למטרה זו. אותנו, בישראל, המצב מחייב להוריד מיד כוחות חזקים לגבול הדרומי ולחזקו, ויש לפעול במקביל ובמהירות מירבית להקמת גדר אמינה לאורך הגבול ומערכת תצפיות עליה.
ארצות הברית יודעת את האמת בכל האירועים והקלף העיקרי הוא בידה, ויש להניח שהם, הם אלו, אשר "כופפו" את המצרים בנושא החזרת השגריר. ארה"ב היא זו שצריכה להגיד למצרים לעצור (אחרת אין סיוע). אבל מצד שני, אנחנו חייבים להביא בחשבון את היחלשותה של ארה"ב מבחינה כלכלית, מדינית (ופוליטית פנימית) ואפשרות של איבוד יכולתה להשפיע על הידרדרות, כפי שכבר קרה לפני מלחמת 67'.
כאמור, מבחינתנו, הכנסת כוחות אוויר ושריון ואוגדות טנקים מצריים לסיני לא באה בחשבון, ותהווה עילה לישראל לפרוש את כוחותיה בקו הגנה נוח מאוד, שהוא קו אל עריש-שארם א-שייח'. לכן על צה"ל להתחיל מיד
בהכנות לגיוס שתי אוגדות מילואים שיהיו מוכנות בהתראה קצרה להיכנס לשטח במידה שמצרים תקדם כוחותיה לתוך סיני. ייתכן שהתרחיש הזה לא יקרה השבוע, אבל אני חושש שהוא יותר קרוב ממה שאנחנו חושבים.
ראו מאמרים נוספים שלי בנושא: 