מחאת הקוטג' בפייסבוק, שכבר כמעט נשכחה בלהט הארועים האחרונים, הייתה הגפרור שהצית את אש המהפכה ושימש יחד עם מחאת האוהלים כגלגל התנופה להתעוררות החברתית הנוכחית.
המדיניות הכלכלית המעיקה על שכבות הרוב בציבוריות הישראלית הייתה הגורם להתפרצות. ההסתייגות הצפויה מצד אינטרסנטים ודוברי ממשלה שונים גוועה במהרה נוכח המוני האדם שגדשו את הרחובות לראשונה מאז הקמת המדינה.
מדוע בעצם? כי לראשונה חש ציבור שלם באיום קיומי הקורם עור וגידים ומתממש לנגד עיניו: האמרת מחירי המזון והדיור השאירו חלק גדול ממעמד הביניים ללא אפשרות בטוחה לקורת גג, ואת פחות ברי המזל והיותר חלשים גם ללא אמצעים בסיסיים למזון, להלבשה ולבריאות.
ההתפרצות אומנם באה בנחשול, אבל לא נולדה כך. להפך, לידתה בסבל ארוך ומתמשך, יומיומי, של המוני אנשים - רובם אגב עובדים לפרנסתם - שלא מצליחים לגמור את החודש, לגדל את ילדיהם ולממש את החיים כפי שקיוו. הכאב הוא כה גדול והתסכול כה ממושך, עד שנדרש רק זיק, אותו גפרור שנולד בפייסבוק כדי להפוך מה שהיה רק לפני זמן קצר בגדר דמיון - למציאות. שכן, הקלישאה אמרה שהעם הזה יודע רק לקטר ולעולם לא ייצא לרחובות להפגין כי רע לו.
ואכן, כדי להביא לסוג של מהפכה חברתית בישראל, היה נדרש שינוי מנטלי ממשי ועמוק שהתבשל בפנים זמן רב מאוד. זוהי אינה אפיזודה חולפת כפי שטוענים רבים: גם אם יתמעטו המפגינים בכיכרות וקולם לא יישמע לפרקים, לא תחזור המציאות הקודמת למסלולה. המחאה אולי תפשוט ותלבש צורה, אבל לא תגווע. במילים אחרות - המחאה הענקית אינה ראשיתה של ההתעוררות, היא ביטוי לבשלותה וליציבותה הערכית.
הסכנה היחידה לרוח הקרב של ההמונים אינה אפוא הממשלה וגם לא "נפילת מתח" מצד המפגינים, אלא איום קיומי ממשי וקרוב עוד יותר, כמו חלילה מלחמה שבמציאות של היום אין יודעים מה יהיה בסופה. בהיעדר איום כזה, הצלחתה של המחאה נראית מלאה ומובטחת.
