מחאת האוהלים יוצאת נגד העלבון הגדול של "השוק החופשי", שהפך את בן האנוש לנקודה עשרונית בתנועת מספרים מבוקרת בין מאגרי מחשב. הניח על האזרח את משא הדוחות הכספיים, סלל דרך אחת לכול, עורק של התייקרויות אין קץ הנשלט על-ידי מכונה שיכורת כוח של תנועת מיליארדים, בין מעטים.
הזעקה זכתה להד ציבורי אדיר, מפני שהיא מושתתת על אידיאלים אנושיים נעלים, שראוי להבהיר אותם. מעבר לכל אילוצי הקיום, האדם מבקש להעשיר את המציאות, לברוא אותה מחדש ולא לרדוף אחריה בדחיפות מסויטת ופזורת דעת. הוא שואף להעמיק את נגישותו להכרות הפנימיות של הנפש, לשוב אל שורשי הגילוי, האמפתיה, השמחות הקטנות של הנפש. לצבור עולם מושגים מעודן, זכויות צנועות של שיתוף.
יש בו כמיהה לחיים שהתבררה משמעותם. שיש בהם נדיבות, חמלה, תמימות יוצרת וצחוק. כאשר האקראי המפתיע גדול מין התכנון הקר, המסויג והחשדני. כאשר הגאולה הפרטית עשויה לנבוט גם מתוך רגישויות למכנים משותפים אנושיים ומחיקת דעות קדומות. חוסר רגישות, אטימות וניכור אינם גזרה שאי-אפשר לשלוט בה. האדם מבקש שלא ילעיטו אותו כל העת בחשיבותם של מטרות ויעדים. הוא רוצה שישיבו את חדוות התהליך, הזכות להרהורים, הצפייה מתמשכת בעולם ללא מני הגבלות של זמן או מקום.
הוא רוצה מילים אחרות. מילים ללוויית חן, לתהייה, למרפא, להשראה. גבוהות ונמוכות, פשוטות ומורכבות. די במלל הקר, צמוד מטרה, תלוי חוזי התקשרות ולהטוטנות ריקה, התנצחויות, הוקעות וטענות. ואולי, שישיבו לו את הפנים, פנים שיש בהם דוק של שלווה ופתיחות. פנים טובות שמספרות על בנייה, תיקון והשלמה.
החברה הישראלית חייבת לפתוח פתח מתמשך למסרים מורכבים ומגוונים. חברה היא אסופה של בני אדם הפועלים מתוך מחוללים פנימיים של תנועה רגשית. היא מים חיים על אדמה הפתוחה לרחשי הרוח, לעונות השנה ולמיני חירויות. חברה איננה מי צינורות נאלמים.
חברה ראויה מעניקה פתח לבוניה,להבנות על ידיה. הבנייה ההדדית היא בראש ובראשונה בנייה של ערכי יסוד כלל אנושיים. הצמיחה יכולות לסחוף את החזקים,אך היא חייבת להשאיר לרבים אחרים, את האפשרות לעשות זאת בהצלחה, בדרכם.