הדובר סימס אמש לעיתונאים מסרון בן שלוש מילים: "מחר חזרה לשגרה". לאחר עשרות אזעקות, הרוג, עשרות פצועים, אנו אמורים לחזור לשגרה. רשמית אפשר להשאיר את הילדים לבד בבית, אפשר לנסוע עם חלונות סגורים, מחליפים סוויץ ועוברים למצב 'שגרה'. הילדים כבר פנטזו על דחיית פתיחת שנת הלימודים. אבל מה לעשות, חוזרים לשגרה. אפשר לחזור ולאכלס מסעדות ובתי קפה, לצאת עם הילדים לשופינג ולהזרים קצת דלק למחאת הדיור.
אבל בתוך תוכנו כולנו יודעים שהמרחק בין שגרה לחירום הוא המרחק שעובר טיל גראד מעזה לעיר בדרום: בין 15 ל-60 שניות לכל היותר. שיגור אחד מכוון יותר ופחות והשגרה השבירה הזאת קורסת. כולנו יודעים שיש להם טילים שיכולים להגיע לת"א, משני הכיוונים אגב: עזה ולבנון.
אבל בינתיים 'מתאים' למנהיגים שלנו להבליג בהמתנה לסיום המהפכות אצל השכנים מלוב וסוריה ומצרים. ומה יהיה אחר כך? אלוהים גדול. אנחנו דוחקים את הקץ ומשחקים אותה בת היענה: טומנים את הראש בחול. אבל כולנו יודעים שהרע מכל עוד לפנינו. מה יקרה אם תפרוץ מלחמה בין ישראל והחמאס בעזה? האם החיזבאללה יצטרף? ומה עם סוריה? ומה יקרה אם גם מצרים תצטרף? האם גם אז הירדנים יישבו על הגדר?
סליחה שאני מקלקל לכם את השגרה, אבל אני מבטיח לכם שהשגרה שלנו היא זמנית. תחשבו מה היה קורה באשדוד אם טיל גראד היה נוחת על אמפי לידו באמצע המופע של אייל גולן במסגרת קיץ ישראלי. זה לא משהו הזוי כל כך, כי טילי הגראד נפלו על אשדוד יומיים-שלושה לאחר ההופעה. שלא תבינו, טוב שחוזרים לשגרה, אבל תיכנסו אליה בעיניים פקוחות, תחשבו על המחר, תתכוננו אליו נפשית ושהממ"ד יהיה מוכן. שגרה נעימה.
