מאז מלחמת ששת הימים וכיבושיה הגדולים, נמצאת מדינת ישראל במגמה אחידה של נסיגה מכיבושים אלה. שלושת המהלכים העיקריים היו הסכם בגין-סאדאת (קמפ-דייוויד), הסכם רבין-ערפאת (אוסלו), ותוכנית ההינתקות. אך בניגוד להסכם בגין-סאדאת, שרוב העם התאחד בתמיכה בו, הסכם רבין-ערפאת ותוכנית ההינתקות הרחיבו מחדש את הקרע בין מחנות הימין והשמאל במדינה, והחזירו את שנאת האחים לעוצמתה בימים שלפני הקמת המדינה. כנגד שני המהלכים נערכו הפגנות רבות-משתתפים, ולגבי שניהם נטען שלראשי הממשלה אין מנדט לביצועם. אולם בין השניים קיים הבדל מהותי, הגורם לכך שדרך ההחלטה על הסכם רבין-ערפאת לא חרגה מכללי הדמוקרטיה, בעוד שהדרך בה התקבלה ההחלטה על ההינתקות חרגה גם חרגה.
אמנם נכון, בשני המקרים החליטו ראשי הממשלה לבצע מדיניות המנוגדת לחלוטין למדיניות עליה הצהירו בעת שביקשו את אמונם של הבוחרים. אך כבר היו דברים מעולם, וכידוע, הבטחות בחירות אינן בגדר התחייבות חוזית שעל הפרתה ניתן לתבוע בבית המשפט. הבוחרים מודעים לכך, ואם בחרו במי שמעל באמונם, אין להם על מי להלין אלא על עצמם. כל עוד זוכה הממשלה לאמון הכנסת, היא איננה כבולה כלל להתחייבויות חבריה לפני הבחירות.
ההבדל המהותי בין שתי ההחלטות הוא שההחלטה על הסכם רבין-ערפאת היא החלטה שהשפיעה באורח דומה על כלל אזרחי המדינה, ואילו ההחלטה על ההינתקות הייתה החלטה שבה נשללה מקבוצה מסוימת של אזרחים זכותם הבסיסית לגור בבתיהם שישבו בהם כחוק.
כפי שאכן קרה, הסכם רבין-ערפאת הביא בעקבותיו את תקופת הטרור הקשה בתולדות המדינה, אך הטרור לא הבחין בין תומכי ההסכם לבין מתנגדיו, וכולם שילמו את המחיר. לעומת זאת, את מחיר ההינתקות שילמו מלכתחילה רק המפונים; ושאר האזרחים, בין אלה שכאבו את כאב המפונים, ובין אלה ששמחו לאידם, לא הושפעו כלל.
אין להסיק מכך שבשום מקרה אין הצדקה לפגוע בזכויות היסוד של מיעוט. אלא שלפני שמתקבלת החלטה כזו יש לוודא, מעבר לכל ספק סביר, שהתועלת לרוב גדולה הרבה יותר מהנזק שנגרם למיעוט. השאלה היא כיצד ניתן לוודא מעבר לכל ספק סביר סוגייה הנתונה במחלוקת, והתשובה שנתנה לכך הדמוקרטיה היא הצורך ברוב מיוחד ולא רוב רגיל. כך לדוגמה, כדי לשנות סעיף בחוקה האמריקנית, המגנה על זכויותיהם הבסיסיות של האזרחים, נדרש רוב של שני שלישים בכל אחד מבתי הנבחרים, ורוב רגיל בשלושה רבעים מהמדינות בארה"ב.
אין לזלזל בדרישה לקבל החלטות בהליך תקין. גם בארגנטינה וגם בארה"ב הוצאו (ומוצאים) אנשים להורג על-ידי המדינה. ההבדל הוא שבארגנטינה נזרקו הקורבנות מהמטוסים ללא משפט, ואילו בארה"ב מבוצע הליך מקובל של העמדה לדין עם משפט הוגן. לכן ארגנטינה הייתה מדינה פושעת, וארה"ב לא. ברור שיש כאלה שיטענו שכל מדינה בה נהוג עונש מוות היא מדינה פושעת, אבל גם הם יסכימו שיש הבדל בין ארה"ב לבין ארגנטינה בימי שלטון הגנרלים.
המסקנה היא שבעוד שלאישור הסכם רבין-ערפאת נדרש רוב רגיל, הן לאישור הסכם בגין-סאדאת, והן לאישורה של ההינתקות, נדרש רוב מיוחד. הסכם בגין-סאדאת, שגם בו פונו אנשים מבתיהם שישבו בהם כחוק, התקבל בכנסת ברוב של למעלה משני שלישים מחבריה. לו התקבלה ההחלטה על ההינתקות ברוב דומה, הייתה זו החלטה שהתקבלה על-פי כללי הדמוקרטיה. דרך קבלת ההחלטה, שהסתמכה על רוב דחוק שהושג אך ורק באמצעות שליחי ציבור שבגדו בשולחיהם, היא ההופכת את ההינתקות לפשע.
