ההיגיון נשאר בחוץ

השופט משה יועד הכהן מתח ביקורת חריפה על בתי הדין המשמעתיים של לשכת עורכי הדין, שסירבו למנות סניגור מטעם הלשכה לעורך דין שהועמד לדין משמעתי. הכהן קבע, כי אותו עו"ד לא יכול היה להגן על עצמו בצורה יעילה - ובאותה נשימה אישר את השעייתו מהלשכה, בנימוק שהגנתו לא נפגעה בצורה חמורה מאי מינוי הסניגור. כזה פסק דין חסר היגיון מזמן לא ראיתי. אם היה צריך למנות לו סניגור - סימן שהגנתו הייתה פגומה; אם הגנתו לא נפגעה - לא היה מקום לביקורת על ההימנעות מהמינוי. ללב מתגנבות שלוש מחשבות, האחת גרועה מחברתה. הראשונה: פסק הדין הזה הוא הגנה על הגילדה. השנייה: פסק הדין הוא תולדה של המיאוס (המוצדק אך חסר הרלוונטיות) שחש הכהן כלפי מעשיו של עורך הדין, שהתעלל ממושכות באשתו. השלישית: יש קשר לעובדה שעורך הדין בו מדובר הוא ערבי.

ועדת טרכטנברג בקושי התחילה לעבוד, וכבר דפני ליף וחבריה קוראים ליו"ר שלה, מנואל טרכטנברג, להתפטר. אפילו לא התעמקתי בנימוקים שלהם, כי חוסר ההיגיון, שלא לומר חוסר ההגינות, שבדרישה הזאת מלמדים הרבה מאוד על המניעים האמיתיים שלהם. למיטב ידיעתי, מעולם לא הוקמה ועדה כזו עם מנדט כזה ועם פתיחות כזו, לדיון במצוקות החברתיות והכלכליות בישראל. נכון, לטרכטנברג יש דעות והוא הביע אותן - כמו אותם 1,000 אנשים וגופים ששלחו לוועדה את הצעותיהם, כמו ליף וכמו כל אחד אחר. אז מה? הוא רק היו"ר, יש בוועדה 14 חברים נוספים, ואיש אינו יכול אפילו לשער מה יהיו המלצותיה - כי אני מניח שאפילו חבריה לא יודעים זאת. חוץ מזה, כל מה שטרכטנברג אמר, הוא שצריך לשמור על היגיון ומשמעת תקציבית ושלא יהיו פתרונות ב"זבנג וגמרנו" - אמירות שקולות ונכונות. המסקנה המתבקשת מהדרישה החצופה של ליף ושות' היא, שהם אינם רוצים פתרון. הם לא באמת מחפשים צדק חברתי ארוך טווח. הם רוצים לעצמם עוד קצת אור זרקורים, ובעיקר - להפיל את הממשלה הנבחרת. אם עד עכשיו זו הייתה רק תחושה, עכשיו זו עובדה.

עכשיו זה גלוי, רשמי וחד-משמעי: כל אירוע בו ייהרג פלשתיני כתוצאה מפעילות צה"ל, יחשוף מיידית את החיילים המעורבים לחקירה פלילית של המשטרה הצבאית. זוהי משמעות הודעתו של הפצ"ר, אלוף אביחי מנדלבליט, לבג"ץ. נכון, יש כמה סייגים, אבל גם השופטים הבינו, כלשונם, כי "עצם מותו של אזרח פלשתיני מעלה חשד להתנהגות שאינה כדין, על-פי הדינים החלים על האזור [יו"ש - א.ל.] ועל פעילויות אלה, ולפיכך מצדיק פתיחה בחקירת מצ"ח. אמור מעתה: כל חייל היוצא לשטח, מתבקש להצטייד בחוות דעת משפטית מפורטת, שתקבע מתי מותר לו לירות, אלו כדורים ובאיזו צורה. במקרה של ספק, עליו להשעות את הפעילות ולבקש ייעוץ משפטי. אם במקרה בפסק הזמן הזה הוא ייהרג, צה"ל יספק לו כמובן הלוויה צבאית מלאה. חוסר ההיגיון הזה - שלא לומר ההיגיון הפושע הזה - הוא תולדה ישירה של העתירה שהגישו לבג"ץ בצלם והאגודה לזכויות האזרח, שהייתה תלויה ועומדת מאז 2003. הפצ"ר והיועץ המשפטי לממשלה כנראה הבינו היטב לאן נושבת הרוח, והקדימו תרופה למכה. אבל חייבים לומר, שהם הלכו רחוק יותר מכפי שעמדו דורית ביניש וחבריה לפסוק. לדעת ביניש, "החובה אינה לחקור כל מקרה מוות, אלא לחקור כל מקרה מוות שיש חשש שיסודו בהתנהגות אסורה - כאשר מתעורר חשש להפרה של הדין ולעבירה פלילית". מנדלבליט, כאמור, החליט שכמעט כל מקרה מוות ייחקר אוטומטית. זהו מסוג המקרים שמרוב יפי נפש - אתה עלול להישאר בלי נפש.

בדקתי השבוע את החשבון שלי בחברת סלקום וגיליתי להפתעתי, שאני משלם זמן אוויר על כניסה למשיבון - בדיוק כמו בשיחה רגילה. ההיגיון בגביית התשלום הזה ממקבל ההודעה, לאחר שמי שהשאיר אותה שילם תמורת השיחה, הוא בדיוק כמו ההיגיון של לגבות תשלום ממקבל המכתב. אז למה סלקום גובה את התשלום? פשוט בגלל שהיא יכולה. אני, מכל מקום, ביטלתי את השירות הזה. לא שבבזק המצב יותר טוב. התקשרתי השבוע למוקד כדי לברר פרטים בנוגע לחשבון. במשך שלוש דקות עברתי את נפתולי המשיבון, וזה מה שיצא לי לחייג: 19912035220322#6258. שבע דקות אחרי תחילת ההתקשרות, זכיתי לשוחח עם נציגת שירות. ההיגיון כאן נראה פשוט: אולי בדרך הלקוח יתייאש ויבלבל פחות את המוח.

צה"ל יודע היטב היכן מצויים בכירי המחבלים ברצועת עזה. עובדה: שעות בודדות לאחר הפיגוע בדרך לאילת, האחראים לכך שילמו בראשיהם. אז איפה ההיגיון? למה לחכות שהם יהרגו בנו? מה קרה ל"הבא להורגך השכם להורגו"? הדבר דומה לשוטר הממתין לדריסתו של הולך רגל, בטרם יעצור נהג הנוסע במהירות מופרזת. אם החשש הוא מפני הסלמה, אז אפשר להקצין ולומר שלא נגיב בכלל, שהרי ראינו התגובה לפיגוע הביאה לירי רקטות שהביא לתגובה שהביאה לירי. המדיניות שלנו צריכה להיות הרתעה ולא הענשה, מניעה ולא תגמול. אזרחי ישראל אינם יכולים להיות בני ערובה למחבלים, אשר יחליטו מתי ברצונם לחמם את הגיזרה ומתי ישמרו על שקט. המחבלים הם שצריכים להיות במגננה ובמנוסה, הם שצריכים לברוח ממחסה למחסה, הם שצריכים לחשוש מכל רחש. זה כל כך פשוט, הגיוני וברור - עד שנשמע מטורף שבכלל צריך להגיד את זה.

היגיון נוסח עיריית תל אביב. רחוב בלוך מצוי מזה ארבעה חודשים בשיפוץ מקיף, הכולל את פתיחת הכביש לכל אורכו וסלילתו מחדש. השבוע נצבע מחדש מעבר החצייה בפינת בלוך-בארי, לשם אמורים הפועלים להגיע בשבועות הקרובים. זה לא מקרה של יד ימין שלא יודעת מה עושה יד שמאל; זה מקרה בו האצבע לא יודעת מה עושה האמה. ועוד אחד. את הפולשים ל"בית צעירות מזרחי" ברחוב דב הוז פינתה העירייה בתוך פחות מיממה. אבל את הפולשים לשדרות רוטשילד, שהשתלטו על שטח ציבורי במרכז העיר והפכו את חיי השכנים לגיהנום, היא מעודדת. כנראה בגלל שיש איזשהו פקיד ש"בית צעירות" הנטוש והמופקר מצוי בתחום אחריותו (עם או בלי מרכאות) והוא ממש נפגע מן הפלישה לטריטוריה שלו, בעוד לשדרה - ובעיקר לתושביה - אין כזה אבא מסור.