אם נשיא סוריה
בשאר אסד יושיט לעברנו ידו לשלום - דבר שרחוק מהמציאות כיום - מדינת ישראל צריכה לוותר על ההצעה ולדחותה בשאט נפש מופגנת. לא מפני שלא כדאי למסור את הרמה בשלמות או באופן חלקי לידי סוריה, דבר שאיני מעלה כלל על הדעת לאחר הלקח שראוי שיילמד מההינתקות מגוש קטיף, פעולה שתאלץ את מדינת ישראל לכבוש בחזרה את הגוש ולישבו. גם במצב בו אסד לא יבקש שום תמורה בעד השלום, דבר שרחוק מהמציאות כיום - צריך לדחות הצעה כזו.
דחיית השלום עם סוריה - ככל שהנושא יועלה על הפרק, דבר שעוד רחוק - היא פועל יוצא של
מדיניות מוסרית, ביטחונית, כלכלית, חברתית, מדיניות חוץ נבונה הרואה פני עתיד, ולהלן הסבר תמציתי:
יחסי שלום עם סוריה עלולים לתת לשלטונה הבלתי מוערך (בלשון המעטה) בקהילייה הבינלאומית עקב עיסוקו בטרור ותמיכתו בטרור - לגיטימציה, דבר שעלול לגרום להזרמת נשק ולאו-דווקא קונבנציונלי לשטחה אשר בזמן כלשהו יופנה כלפי אזרחי מדינת ישראל.
אין שום בסיס מוסרי ליצירת קשרים עם רודנים כדוגמת קדאפי, אסד,
סדאם חוסיין, חוסיין או מובארק, שכל אחד מהם עריץ ושליט בדרך הטרור וההרג כלפי בני עמו, לא רואה את עוניים ומצוקתם כבני אדם ממטר, וכל מעייני רוחו מתרכזים ומתכנסים להנאותיו, לעושרו הפרטי, לכבודו, ולהנצחת דמותו על חשבון המון בני אדם רעבים ונשלטים ככלבי חוצות בעריצות ובאכזריות.
ראייה ביטחונית נכונה ונבונה חייבת לקחת בחשבון כל מדינה מסוג סוריה כמדינה הנשלטת על-ידי שלטון בלתי אחראי ובלתי צפוי, כולל פתיחת מלחמה הזויה ובלתי סבירה בכל רגע נתון, ללא שום היגיון מערבי ובניגוד לכל תחזית. רקע זה לא בדיוק חופף ליחסי שלום. נוח הרבה יותר לכלכל את הצעדים בהיעדר שלום במצב מורכב מסוג זה מאשר לשקוע בהזיון ובחזיונות של שלום במזרח תיכון חדש כבנות יענה.
שלום עם מדינות מפגרות, שעיקר עיסוק מנהיגיהן הוא טרור ושחיתות, יגרום למדינת ישראל, כמדינה שפויה, לקחת אחריות על מדינות אלו מכמה היבטים כלכליים, ולהשקיע בהן משאבים כלכליים שלא בהכרח על בסיס עלות תועלת, שכן אי-אפשר לפתח יחסי כלכלה בריאה עם מדינה שעתידה לא ברור והסכמים עמה אינם בטוחים.
מסיבות אלו, מדיניות הרואה פני עתיד תדחה את ידו המושטת לשלום של אסד, ותתכונן למאבק ולהכרעה צבאית ובכל מקרה לטיפוח עליונות צבאית מובהקת ללא שום סיכון אפשרי.